Topic RSS13:56
17/10/10
Offlineואו O_O
ניר. זה מדהים. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא בחצי שנה האחרונה טקסט שכל כך ריגש אותי.
זה כל כך, מוחשי...הרגשות שלך ממש מתגשמים לי, רק מתוך המילים האלה. זה כאילו, להיות קצת בתוכך,
להרגיש מה זה להיות אתה.
אני תמיד אוהבת לקרוא את מה שאתה כותב. בייחוד כשאתה מסביר לי על ארכיטיפ המים. והפעם, זה היה הסבר
אבל דרך יצירה לשמה. וזו ממש חוויה.
ואו!
(אני רוצה להוסיף- שאת הקטע השני הכי אהבתי.. ואני ממש מודה לך שפירסמתי אותו. כי לפעמים יש לי איזה מין צורך כזה להבין
איך זה להיות בנויה מארכיטיפ של מים, איך זה מרגיש, מה באמת קורה, זה מושך, וזו איזו מין משאלה נסתרת שפיתחתי בתוכי עם הזמן.מאוד לא מושגת ומאוד נעלמת. אבל...כשקראתי את מה
שכתבת חוויתי את זה לכמה דקות. ונשבתי ברגע שהגעתי לעיר העתיקה. )
no one forgets the truth,they just get better at lying
14:20
17/10/10
Offlineסטאר מותק,
תנסי לקרוא בין השורות...הדיון כאן הוא ממש לא על זוויות בין מרקורי לפלוטו. ולא צריך כל הזמן לעשות
השוואה בינך לבין אחרים. לכל אחד יש את החיים שלו והדרך שלו להתמודד עם דברים. לפעמים זה מעניין
גם לנסות לגמרי לצאת מעצמך ולדעת מה זה להיות מישהו אחר. תנסי לקרוא את מה שהוא כותב כאן, ותביני
כמה שוני וגם דמיון יש ביניכם ובין כל בני האדם, וכמה זה יפה.
no one forgets the truth,they just get better at lying
14:33
17/10/10
OfflineEternio אמר
ינואר 2008
כבר חשוך, ושנינו עומדים בגינת הבית על חלקת הבטון האדומה הישנה. הרצפה הזו עוד מהדהדת לי את קולות הצחוק המקפצים של הילד הקטן המתולתל שקיפץ לו שם בגיל ארבע, כולו תום ואהבה. אני בקושי רואה משהו אבל מבחין היטב ברגשות שבאוויר. מאחורינו חלונות הבית המאורכים... מרושתים ומסורגים. קולות של שיחה ערה בוקעים משם. שתיקה. שוב קולות, מילים טובות ונעימות. אורות קלושים של נברשות נאון ממלאים את חלקת החושך שלנו באור חלוש וזרחני.
היא מתכופפת לקטוף בגדים מתוך הסלסלה החומה. גרביים, כותנות, תחתונים, חזיות. מריצה את חבל התלייה מימין לשמאל והפוך, ואני אחראי על האטבים. שנינו שותקים ומרוכזים במלאכת תליית הבגדים, שנחים להם שם עכשיו עד לצהריי מחר. רוח חזקה נושבת בין שנינו, והיא עוטפת עצמה בהילת השיער השחור שלה, רחוקה במחשבותיה. אני מתבונן בה ובוחן את עיניה, שנמצאות בכל מקום פרט למקום זה. לומד את תוויה. היא לא משיבה מבט; הרכבת שלה כבר נסעה. אני מתחרט על זה שאני כל כך אוהב להיות יחף, ומנסה לייבש את כפות רגליי הרטובות על השטיח הממורט שנח בצד. היא לא נעה עם ראשה, רק שיערה השחור רודף אחריה.
באוויר עומד ריח מתקתק, קצת מוזר, של סוכריות או של נשים. אני לא בדיוק יודע מהו ריח נשי אבל כאילו קצת הגיוני לי שזה אמור להיות הריח. מתוק חריף. אני מרחרח בחוזקה ובו זמנית מקשיב לשיחה שמרחפת מתוך הבית דרך החלונות. אני שואל אותה אם מסיימים בקרוב, והיא זורקת אליי תשובה קצרצרה, מתוך היסח הדעת. מסיטה קצוות שיער אל מאחורי אוזנה ומנקה לכלוך מציפורנייה.
עומדת צמודה אליי כמעט, עומדת רחוקה ממני לאין שיעור.
זרים זה לזו.
כמעט גרם לי לבכות. הבעיה שאני לא בוכה כל כך בקלות.חח
קטע חזק ברמות אחרות. אתה באמת מספק את הסקרנות שלי !! זה מלמד אותי המון.
אני מזהה כאן את הכמיהה הזו שיש לבנים עם סרטן מודגש-לחוות את הנשיות. כי מצד אחד, זה חלק מהותי
מהם, ממה שבונה אותם, מהחומרים שלהם.ומצד שני- הם גברים ולא נשים. ואז, לכן, נשארת מין חוויה מפוספסת,
נעלמת- אולי זכרון ישן, על קירבה כמעט שלמה שהייתה להם למקום הזה,יכול להיות כשהם היו ילדים קטנים...
ומה שנותר יכול להיות רק ריח, או תמונה רחוקה, או טעם של ממתקים, שמזכיר משהו, שנידמה שמכירים.
אפשר לשאול אם בקטע זו אמא שלך או אחותך?
no one forgets the truth,they just get better at lying
1 Guest(s)
Log In
Register