וואו יגאל, היו קטעים שממש נשמעו כאילו הגיעו לכאן הישר מימי הביניים

מדהים

אגב, פעם כתבתי גירסה משלי לסיפור של אורפאוס שקיבל אישור להיכנס לשאול לממלכתו של האדס כדי לחלץ משם את אהובתו 

ואיך הוא חירבש את זה..

בקצרה - אורופאוס היה נגן חליל שנגינתו הקסומה גרמה לחיות ולעצים להתאסף סביבו כדי להאזין

כשאהובתו אורידיקה הוכשה על ידי נחש ומתה, הוא קיבל אישור להיכנס לשאול בזכות נגינתו ולהחזיר את אהובתו לעולם החיים

בתנאי שהיא תלך אחריו והוא לא יסתובב ויביט בה עד שהם יצאו חזרה לעולם

רגע לפני שהם יוצאים מהשאול הוא לא מתאפק, מסתובב ומביט בה והיא נעלמת לו לתמיד.

והנה הגריסה שלי:

הדממה של אורפאוס

בין שני צלילים שבריריים שוכנת דממה דקה אחת.

בין שתי נשימות חטופות שוכבת דממה כהה ועמוקה אחת.

בין שני רגעים רוחשת דממה נצחית ואינסופית אחת.

ואני, אני רועה הצלילים, שופך אותם לכל עבר, משלח אותם לעולם לרגש את האדמה, לעורר את הצמחים, להרקיד את החיות ובעלי הכנף, להכות גלים באוויר.

ואולם, כל הצלילים שבעולם כולו קמים ועולים מאותה דממה מסתורית ורחבה כים שהיא אם ההשראה.

ואת אורידיקה, את השקט הזה, שהוא הפרטי ביותר וביחד עם זאת קוסמי וחובק עולם, ראיתי בעינייך אורידיקה. ברגע שבו נפגשנו לראשונה, העולם עצר על מסלולו והמאורות בשמים קפאו על מסילותיהם. ברגע הזה עברה בגבי צמרמורת רחבה שנמשכה לאורך כל הארץ. בזמן הזה כל מה שהיה, כל מה שהינו וכל מה שיהיה, כל אלה התאחדו לרגע אחד ובנקודה אחת שבה התבטלנו זה לעומת זו אורידיקה והיינו לאינות אחת.  הבטתי בך אורידיקה ומצאתי עצמי מביט לעמקי נשמתי הערומה.

אני הולך עכשיו וכמו תמיד אין לי לא כיוון ולא יעד. רגליי יודעות טוב ממני את דרכן. את מסע חיי פתחתי בצעד אחד, זה שאפסע בעוד רגע.

אני עובר בחורש, רגליי משייטות בין השיחים הנמוכים ואני, בחלילו הזורח של אפולו ,  מרווה  את העולם  בצלילים.  הנגינה נוסקת אל על  ואלפי להקות של סנוניות רוחשות ברקיע שמעלי במערבולת ענק מעל ראשי.  וזה סוד הבריאה, שלעולם קצב משלו, עדין ומהיר מכדי שתוכל העין לקלוט. וכל העצמים בעולם רוטטים במקצב, נבראים ונכחדים בכל רגע מחדש, נמצאים על הסף שבין קיום ואי קיום ורק העין האיטית והעצלה אטומה מכדי לראות זאת. לאדמה מקצבים איטיים ועמוקים כפעימת תוף בעמקי הלב, לצמחים רטטים מהירים ועדינים כטיפות הטל שנמוגות בשמש, השמים הם שאגה כחולה ואין סופית והחיות הן להבות המתרוצצות ומתפצחות על האחו, חייהן קצרים ובוהקים כחזיז צבעוני.

לבריאה יש מנגינה משלה, קונצרט של שירת האלים, ואילו אני, שאוזני כרויה לקולות העולם, יודע לשלב את צלילי נגינתי אל תוך מקצבי הבריאה, להוסיף צליל משלי ברגע של אין ולהחריש כשהעולם פועם. וכך, אני מוסיף מעצמי על מעשה הבריאה ומכוון אותה כיד הפורטת על נבל. בנגינתי אני מסוגל להאיץ את צמיחתו של עץ לגובה או להותירו ננסי לעד, בנגינתי אני יודע להרגיע את החיות או להמריץ אותן, בנגינתי אני מכוון את הרוחות ומשנה את כיוון הזרמים. כשאני מנגן אני עוזב את עצמי ומתפשט בעולם כאדווה על המים.

אני הולך עכשיו וכמו תמיד אין לי כיוון ולא יעד. רגליי יודעות טוב ממני את דרכן. את מסע חיי פתחתי בצעד אחד, זה שאפסע בעוד רגע.

אורידיקה שלי, אגלה לך סוד. כדי לשמוע את קולות וצלילי העולם, האוזן צריכה להתמלא דממה  רכה ועל הנפש להיות צלולה כמעיין זך, שכן אדם שאוזניו וראשו מלאים ברעש אינו מסוגל לקלוט דבר. הצלילים חודרים למעמקים בתוך הדממה כמו שהצבעים בולטים על בד ציור לבן ונקי.

ואת אורידיקה, את הדממה שלי. איתך איני צריך לומר מילה או לעשות דבר מה.  איתך אהובתי, איני צריך להיות מישהו אחר, או מישהו בכלל. פשוט להיות.

אני הצליל ואת השקט, אני האור ואת האפלה החמה והעמוקה, אני התנועה  החוצה ואת הרחם העוטף והמנחם.  ואיתך אני יכול להפסיק לחשוב ולחפש, אני נפתח כמו פרח מבפנים והבריאה עושה בי כרצונה, מאושר כמו תינוק חסר מחשבה.

את המוזה שלי אורידיקה, נימפה בת היערות. את הגבהים הנוסקים ומצולות המעמקים מהם זולגים הצלילים  לעולמינו. את מבוע החיים ואני, איני יכול להביט בעינייך מבלי לעלות באש, מבלי שנפשי תיצרב אורידיקה, כשם שאיש אינו יכול להביט בתוך נשמתו ללא כל מחיצה מבלי להישרף ולהשתגע.

אני הולך עכשיו וכמו תמיד אין לי כיוון ולא יעד. רגליי יודעות טוב ממני את דרכן. את מסע חיי פתחתי בצעד אחד, זה שאפסע בו בעוד רגע.

את בשאול תחתיות אורידיקה, מוסתרת מעיניי מבעד לצעיפו הארוך של המוות. אך אני חש בך אורידיקה, חש בך מבעד לעולם על רטטיו החיים אורידיקה, חש בקצב העדין שלך החי מבעד למקצבי הבריאה כמו מגנט ענק המושך אותי מבעד לקיר. ואני לא אוותר עלייך אורדיקה, לא אוותר על המוזה שלי, על מקור חיי ושורש הווייתי.  אני נע ונד בעולם ובראשי שאון אלפי סוסים מטורפים ופרסותיהם הכבדות מעלות אבק. עיניי אדומות ללא שינה ובידי אני אוחז סכין. איני מנגן עכשיו אורידיקה, לא עכשיו ולא לעולם, לא בשבילי. אך בשבילך אנגן, עבורך אהפוך את הצלילים לנשק, כמו חנית חדה ממוקדת וקטלנית, לקרוע חור בתווך הקיום ולפדות אותך לחיים אורידיקה.  אני דוהר עכשיו, צללים כהים חולפים במהירות מצדדי ועיניים בוהקות בחשכה עוקבות אחרי. העורבים קוראים לי בשמיים אורידיקה, ואני נענה לקריאתם.

אני הולך עכשיו וכמו תמיד אין לי כיוון ולא יעד. רגליי יודעות טוב ממני את דרכן. את מסע חיי פתחתי בצעד אחד, זה שאפסע בו בעוד רגע .

חציתי את הקווים אורידיקה, הפרתי את החוק הלא כתוב והגעתי למקום אליו איש חי אינו אמור לבוא בשעריו. חלילו של אפולו היווה עבורי את הגשר שבין העולמות.

בצליליו הענוגים והמפתים משכתי אלי את כארון שהעבירני במימי נהר השכחה ונותרתי כשהכרתי עודנה בראשי. בצליליו המתוקים והקטלניים הרדמתי את קרברוס, הכלב הענק בעל שלושת הראשים שנשימתו מצחינה מאדי גופרית לוהטים.

בצליליו מלאי החיים חציתי את הארץ שאיננה, את מישורי הצללים הטבועים ואלפי קולות האנחה המתערבלים באוויר הסמיך כדבשה.

ושם, במקום שאיננו מקום, באפלה השקופה לעין, שם מצאתי אותך אורידיקה, שם נצמדת לנגינתי כעוגן, לופתת את גופי כמזנקת מתוך מים קפואים אל מקור החום והחיים.

והם הזהירו אותנו שלא להביט לאחור, פן נאבד זה את זו ללא הזדמנות נוספת.

והלכת בעקבותיי אורידיקה, הלכת בנחישות אל עבר החיים, מפנה את גבך למוות, צעירה וחזקה, צמאה לעוד יום, לעוד שנה או עוד יובל לנשום את אוויר העולם בשדות, תחת השמש הבהירה, אורה מרצד בשובבות במימי הפלג.

ואני שומע את נשימתך מתגברת, את החיוורון שעל פניך נעלם, מתחלף בסומק כשהדם שב לזרום בעורקייך, אני מקשיב לפעימות ליבך המתחדשות, לאט בהתחלה ואז בביטחון הולך וגובר. אני מקשיב לצליל נשימותייך המנסרות את האוויר, את רגלייך המכות בנחישות באדמה, צועדות ללא לאות על האדמה הדחוסה. ואת שבה לחיים אורידיקה, שבה להיות בשר ודם, להיות אמיתית בשבילי ולא רק צליל רחוק בחשכה.

ואני עוצר על מקומי אורידיקה, עוצר על מקומי וסב לאחור, להביט בך, לראות אותך נמוגה אל הצללים כמו עשן.

אני יושב על האדמה, וחלילו של אפולו בידי. אני מביאו אל שפתיי ונושף בו בעדינות, בריכוז כביר. הצלילים נוסקים רחוק רחוק ועמוק עמוק מכסים את היום הבהיר בשמיכה של עצבות שקטה. הציפורים חדלות מציוצן, את השמש מכסה ענן, רוח קלה מתחילה לנשוב, משתהה על הלחי כליטוף עדין.

אני עוצם עיניי ודמעה יחידה יורדת על לחיי. אני חושב עליך עכשיו אורידיקה, אורידיקה שאבדה לי לעולם, חורט בזכרוני את תווי פנייך שלא אראה עוד. אני נזכר בזוהר של עינייך ונרעד, שוקע בתוכן עמוק, צולל דרכן אל עמקי האפלה של הנפש. אני פותח אוזני לדממה שבפנים ומקשיב לה. מקשיב לאותה דממה יחידה ולא משתנה שאת עכשיו אורידיקה, קיומך מוגדר על ידי העדרך. אני שוקע בדממת האורידיקה שלי, מתאחד עמה. ומשם, בשקט בשקט, לאחר רגע קט שנמשך כמו הנצח, צליל עדין מתחיל לעלות, הולך ונוסק, הולך ומתעצם עד שבוקעת ממני המנגינה המורכבת, העמוקה, העצובה והמתוקה ביותר שידע העולם. העולם נרעד, האדמה רוטטת, גשם פתאומי מתחיל לרדת, משקה ברכות את רגבי האדמה הצמאים למים, החיים שבים לעולם.

ואת, את בתוכי, אורידיקה, מסביבי בעמקי חיי וקיומי. אילו היית חוזרת איתי אורידיקה, היית נפרדת ממני, שייכת לעצמך, זוהרת בחייך, הולכת בדרכך.

ועכשיו, עכשיו את כולך שלי אורידיקה, לא חיה ולא גדלה, לא משתנה ולא מזדקנת, לא מאפירה וקומלת. זיכרון פנייך הנמוגות לא ירפה ממני לעולם. התאחדת עם הנצח אורידיקה, את הזיכרון והאהבה והדמיון. את המוזה שלי אורידיקה, הדממה שלי שממנה עולה הצליל.

וכמו תמיד, אין לי כיוון ולא יעד, רגליי לא יודעות דבר ומסע חיי הוא רק בתוכי.

תודה :) 

כן, היה להם את זה