אני אשמח לקבל פידבק ולתקן טעויות! בכל אופן, הנה מה שאני מבין ממעברי שבתאי.

מעברי שבתאי הם אף פעם לא קלים- הם מעוררים, יוצרים אתגרים, מגדירים מחדש גבולות ומגבלות ובעיקר דורשים מאיתנו להתבגר ולקחת אחריות. המעבר הקארדינליים של שבתאי הם המעברים הכי נראים לנו לעין ומורגשים במציאות שלנו. הסקוויר(90 מעלות) מחדד את הנושא הטבעי של שבתאי- אתגרים ובעיטה לעשייה. המולות(180 מעלות) מדגישה את היחסים שלנו עם אותה סמכות ועם אותם מגבלות- במולות יש נטייה לבחון את אותם מגבלות וליצור איתן סוג של "משא ומתן". והצמידות כמו הדומינו שסוף סוף פגע בדומינו שמולו- המציאות והאתגרים באים פה למבחן ואומרים- כמה למדתם והאם למדתם? אין לדעת מה תביא חזרת השבתאי- אך התמודדות עם כל נושאי השבתאי הופכים לממשיים וחלק מחיינו באותה השנה ומגדירה את ה30 שנה הבאות.

שבתאי 90 שבתאי(גיל 7.5)- זהו הסקוויר הראשון של חיינו ואין זה צירוף מקרים שזהו גם גיל בית ספר. כאן יש לנו מגע ראשון עם סמכות ומגבלות. בית הספר מגביל את החופש שלנו, יוצר סדר חדש בחיינו ומביא לנו סמכויות ליצור איתם יחסי גומלין. פתאום יש לנו סמכות אחרת שהיא לא הורים- אז למי אנו מקשיבים? מה המורים האלו רוצים מאיתנו? שבתאי כשליט משני של דלי מדבר גם על יצירת הסדר החברתי בבית הספר ועל הילדים ללמוד על קונפורמיות, חוקים וכללים. ובהחלט יש כאן קושי ודרישה אדירה מילד בן 7.5- עלייך לשלוט בעצמך ולקחת אחריות במעשים שלך, עלייך לעשות פתאום דברים שלא בא לך לעשות אבל כל אלו יוצקים בך מודעות חברתית ואחריות חברתית. כאן גם מתעורר הצורך והרצון להצטיין ולהצליח- בין אם זה בלימודים ובין אם זה בהפסקות. אני זוכר שבגיל הזה התחיל העניין של חלוקה למקובלים ולא מקובלים- המקובלים הם כמובן הסמכות הכיתית וכולם שאפו להגיע למעמד הזה. שבתאי או לא שבתאי?

שבתאי 180 שבתאי(גיל 13.5-14)- פה הדרישות מהסמכות גבוהות יותר ומורגשות יותר בחיינו. אבל מולות היא זווית של מערכות יחסים ומציאת האיזון- ולכן כאן האיזון מופר. פתאום מתעורר ספק בסמכות- למה שהם ייקחו את ההחלטות בשבילי? למה אני צריך להיתקע במסגרת הזו? גיל ההתבגרות מעלה את הספק לגבי הסמכות ומעוררת בנו את השאלות האלו. יש כאן נטייה לרצות לקחת את כל החיים שלנו בידיים והחליט שאנחנו כבר מבינים ויודעים מה אנו צריכים לעשות בחיינו. אבל זהו מעבר נורא מבלבל- מצד אחד אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים לקחת את החיים שלנו באחריות של ידינו ומצד שני אנחנו פוחדים, אנחנו מרגישים שהם יודעים יותר טוב מאיתנו ושהכח שלהם ושלנו בידיים שלהם. כאן התעוררה בי המרדנות נגד מורה ספציפית בכיתה- היא נקטה בפעולות שנתפסו בעיניי כלא מוסריות ובפעם הראשונה התנגדתי למעשיה והבעתי את עמדתי, כמובן שהיא הוציאה אותי מהכיתה. אך יום זה זכור לי עדיין, ולטעמי מולות השבתאי תרמה הרבה לעניין.

שבתאי 90 שבתאי, הסקוויר השני(גיל 21)- הטראומה השנייה של חיינו, החיים האמיתיים. כאן מעגל הסמכות מתרחב ואיתה האחריות האישית. אנו מתמודדים עם המוסדות הממשלתיים, אנו משלמים מיסים ואנו בחיפוש אחר עבודה. מתעורר בנו הלחץ לבנות בסיס איתן להמשך החיים שלנו ואנו רוצים למצוא עבודה, בית, זוגיות- אך הסקוויר, הוא חיפוש והתמודדות עם אתגרים ולווא דווקא התמששות הפחדים והצרכים שלנו. חלק מהאנשים בגיל הזה, במיוחד בישראל, נכנסים לאוניברסיטה- גם כאן יש לחץ למצוא עבודה כדי לממן את הלימודים וגם כאן האחריות בידיים גדלה- אין אף אחד שיעניש אותנו על כך שלא באנו לשיעור ואנו צריכים לקחת את עצמינו בידיים. כאן אנו מגדירים את הגבולות והאחריות מלחיצה- אם לא נעמוד במבחנים ששבתאי מביא לנו פה- לא נקבל עונש, אלא נסתכן בבסיס האיתן שאנו בונים, נאבד כיוון ובעיקר ביטחון.

חזרת שבתאי(גיל 29-30)- כאן יש כמו מסיבת סיכום של האתגרים שעברנו, התעודה השבתאית, תעודת הרישוי שלנו. כאן אנו(ושבתאי לא מתנגד לעזור לנו) בוחנים את מה שהשגנו עד כה, לאן הגענו, אילו אתגרים עברנו, האם הבסיס שבנינו איתן או שעלינו לתת פינישים אחרונים? בשנה הזו סביר להניח שנתחתן, נביא ילדים, נגיע למקום יציב בקריירה, נתבשל. ואם זה לא המצב- אז נאלץ לעשות את זאת בשנה הזו- נתבקש ונבקש להתבשל. כאן האתגרים הם בעיקר ביננו לבין עצמינו- האם השגנו את מה שכיוונו אליו? האם אנו מרגישים מוצלחים? האם אנו בשלים לקחת אחריות מסוג אחר? האם אנו בשלים להיות סמכות של חיינו ואף אולי של חיי אחרים? האם אנו מרוצים מההישגים שיש או אין לנו? כאן כל השאלות הגדולות של החיים. וגם- תחילתו של מעגל חדש, לקיחת אחריות מסוג אחר והגדרת השאיפות והמגבלות מחדש.