אהבתי. תמיד אני נהנית מההרצאות הללו של TED. הם יודעים להביא אנשים ונושאים ממש טובים. 

בכל אופן, אני התעניינתי בריקוד, בכתיבה, פיסול, תכנון בתים - אבל אסטרולוגיה היתה מאז ומעולם מקום ראשון אצלי. מגיל 10 היה לי ברור שזה הכיוון, ובכל זאת, אף פעם לא תפסתי את זה בתור מקצוע ולא הייתי יודעת לענות לשאלה "מה תעשי שתהיי גדולה". אפילו כשכבר עסקתי בזה שנים, אף פעם לא באתי ואמרתי 'אני אסטרולוגית'. זה פשוט תמיד היה שם, כמו צבע עיניים, ואנחנו לא באמת מכירים את הצבע עיניים שלנו... 

אצלך אני חושבת שזה הקולנוע. לא משנה מה תעשה בדיוק איך ומה, תשחק, תכתוב, תחבר מוסיקה, כולם - לי אישית נראה שקולנוע זה אצלך בנשמה.  

כשראיתי את ההרצאה חשבתי על כריס מ'חשיפה לצפון'. (מי שלא ראה, אחלה סדרה. מרתקת ויפה בלי להתעסק בשום בגידות ואלימות, ואינך יכול לחכות לפרק הבא).

כריס (ג'ון קורבט) הוא הקריין של תחנת הרדיון וגם בונה פסלים ענקיים, אוהב נשים, פסיכולוג לעת מצוא, חובב ספרים ותקליטים וישב פעם בבית סוהר... וזה בסדר. מתיישב עליו. סינתיה היא טייסת ואינסטלטורית, והולינג הוא הברמן וגם צייד וראש עיר ונשוי לאישה שצעירה ממנו בארבעים שנה. וכל הדמויות עמוקות ואמינות. 

כאילו, מותר. וזה מאד נכון מה שגיב אמרה, שמצד אחד יש בנו הרבה שכבות שמבקשות ביטוי, מצד שני אם לא מתמקדים ומתמידים במשהו מסויים אין פרנסה. אבל מאז ומעולם אנשים עיבדו את השדות וחלבו פרות, וזה לא הפריע להם לנגן בכינור בחגיגות, לגלף בעץ, לכתוב או לשיר. העניין הוא שהיום בכל דבר שאתה מוכשר בו מישהו תמיד אומר לך 'אתה צריך לעבוד בזה'. למה?

צריך לעבוד במה שמצליח, במה שאני יודע לעשות, והכי חשוב - במה שמוכנים לשלם לי עליו . זה משום שאני חייב לעבוד ולשלם על עצם העובדה שאני תופס מקום בעולם. אבל זה לא אומר שמכל דבר שאני עושה אני חייב גם להרוויח כסף. אני מתכננת לאנשים דירות קטנות מאז שאני בשערי תקווה ולא חשבתי מעולם שזה שווה כסף, שמעתי על מישהו שבונה שרפרפים פיסוליים מדהימים שכולם רוצים ונותן אותם חינם איןכסף כי הוא נהנה מהיצירה, עוד מישהי שעובדת בספרייה פעמיים בשבוע בלי כסף ולא מזמן קיבלתי ציור מידיד של הבת שלי והוא לא היה מוכן לשמוע על כסף. 

מה שאני באה להגיד זה שלא כל דבר שעושים ומקבלים ממנו סיפוק חייבים גם להרוויח ממנו, ולא כל דבר שמרוויחים ממנו חייב גם לתת סיפוק. הסיפוק הוא מעצם העובדה שאני מפרנס את עצמי ואינני תלוי באחרים, ואני עושה משהו שאני טוב בו, ובנוסף יש לי כסף משלי עבור המברשות והצבעים לציורים שלי, שאף אחד לא משלם לי עליהם. סיפוק וכסף זה לא סוס ועגלה, הם לא חייבים ללכת ביחד.  

לגמרי. מסכימה איתך לגמרי. אותו מיעוט של אנשים שחייבים להיות בריקוד שלהם, או בציור או המוסיקה או מה שזה לא יהיה, לא יכולים אחרת, וזה חזק מהם. העניין הוא שהם יעשו את זה גם בחינם, כן ירוויחו לא ירוויחו. ולכן באמת בעבר היו להם ספונסרים, וגם היום יש את זה פה ושם. פחות מקובל ממה שהיה, אבל יש. 

אני התכוונתי לתופעה הזאת של 'אני לא חייב לעשות מה שאני לא אוהב' שהולכת ומתפשטת. זו טעות בסיסית. אנחנו כן חייבים לעשות גם מה שאנחנו לא אוהבים. הפינוק הזה, שהולך ומתפשט מאמריקה אל כל העולם, גורם לכך שהמון צעירים מחפשים עבודה שגם תיתן הרבה כסף וגם סיפוק והנאה, או שתתאים בדיוק למה שהם אוהבים, וכשהמציאות לא משתפת איתם פעולה הם נפגעים ומתאכזבים עמוקות ומאבדים דרך. זאת משום שלימדו אותם לחשוב שעבודה היא לא חובה ושיש לכל אחד זכות לבחור רק מה שהוא אוהב. עסוקים מאד בזכויות ושוכחים שיש גם חובות.  

כמו תמיד, האמת היא באמצע. מתחילים מזה שחייבים לעבוד, ומשם מתקדמים אל המקום של למצוא את הדרך איך לשלב בין מה שאני יכול לעבוד בו לבין מה שאני רוצה ומתאים לי. אז זה עובד נכון. כשיש רק דבר אחד וזה ברור לאדם אין בעיה. הוא יהיה בזה. אני התייחסתי לאלה שמתלבטים ומתלבטים, או לאלה שחוזרים ושואלים איפה נמצאת אותה עבודת קסם שבה לא אצטרך להתאמץ כי זה יתאים לי בדיוק. אין ולא קיימת עבודה כזו.