.

עידן, קפאית,

אובדן הכמיהה הוא אובדן האהבה.

אם יודע אדם איך להיות בתוך הקשר מבלי לאבד את הכמיהה, זה המופלא שבאותה אהבה. 

לכן אהבה של דגים לא מאבדת מיופיה וחיוניותה גם אחרי שנים רבות ביחד. 

מאידך, לא תמיד האהבה הזו משכילה להתבגר ולהתמודד עם השינויים שמביאים החיים...

.

חיה'לה,

המקום לאהבה גדל מאליו ככל שמפנים לה יותר מקום. זה לא אחד על חשבון השני. מי שאוהב את אלהים בטוהר ובכנות, אוהב גם את ברואיו בטוהר וכנות.

אבל יש גם מקרים קשים. 

קראתי סיפור קורע לב של אישה שהכירה את בעלה בצבא, אהבה ממבט ראשון, שני ילדים, בית מואר, דו-מפלסי, חברים, שמחה. יום אחד הבחור חלם משהו, קם למחרת, שם כיפה סרוגה והתחיל ללמוד תורה. האישה - אין יותר גאה ממנה בבעלה. איזה בחור! גם אדם נפלא ואהוב, גם מחפש תוכן רוחני לחייהם. פירגנה לו בכל כולה, תמכה בכל צעד. 

מיום ליום הבחור התחיל מתרחק מהבית, תחילה יומיים בשבוע, אחר כך כל יום, עזב את העבודה, הפסיק לדבר איתה או עם הילדים, התנתק מהחברים, הלך ל'כולל' לשעות ארוכות יותר מיום ליום, לעיתים בכלל בלי לחזור הביתה, הפסיק להתרחץ, אין יותר ארוחות משותפות, הרחיק את המשפחה לגמרי.

והיא לא נשברה. הרחיבה את עבודתה, פירנסה, שמרה שבת ומה שצריך. 

ואילו הוא, ככל שהיא עושה יותר כך הוא יותר ויותר מתעלם, לא מכיר יותר בה או בילדים, לא מעניין אותו כלום חוץ מהכולל שלו והחברים שלו שם. השבר הגיע כאשר ראתה את הגן שהוא מתכנן לילד שלהם. גן טחוב, מלוכלך ואפל, בלי שום משחק או תמונה, וגם זה לא היה איכפת לה אילו היתה רואה שם ילד אחד צוחק. אבל הילדים העצובים והרציניים שראתה באותו הגן שברו אותה. 

התגרשו. במאמץ רב בנתה את חייה בלעדיו. נשארה נאמנה. לא רוצה גבר אחר. 

והבחור? נשא לאישה חוזרת בתשובה ששידכו לו, עשה איתה שישה ילדים וכולם חיים בעוני נורא, חולה, חי על כדורים, איבד כל שליטה על שפיותו וחייו. 

האהבה לאלהים לא יכולה לבוא על חשבון האהבה למשפחה, ילדים, אישה, עבודה. מה שקרה לבחור הזה זה לא אהבה לאלהים, זו התמכרות לאלהים.

זו אפילו לא התמכרות לאלהים, אלא התמכרות לרעיון של אלהים. 

אין זו הדרך הנכונה, ומחלתו הנפשית היא ההוכחה. 

.

כן, נורא. לא יוצא לי מהראש. 

ולשאלתך, אתה תדע. דרך חוויה והתנסות, אתה תדע.