שבתאי קשה בכל מקום. בבית 2 הוא קשה במיוחד משום שהקושי מתבטא בחיים ממש, בקיום, בהישרדות, מאיפה יבוא הלחם שלי מחר. במה שיש או אין לי, הצלחתי או נכשלתי, אני בזוגיות או לבד, יש לי משהו או לא. כששבתאי ב-2 הוא מאיים על היש. מצד אחד אדם נולד עם ערכים גבוהים של יושר ומוסר, יכולות גדולות, דרישה עצמית, כושר עבודה - ומצד שני  מרגיש שמה שלא יעשה, זה לא מספיק טוב, לא ממלא אותו. חי את תחושת החוסר הבסיסית. 

שבתאי קשור ברעב. כשהוא ב-2 או שאני רעב לעוד ועוד, אין לי די מרחב, כסף, אוכל, צעצועים, רכוש, מין, שייכות - או שאני לומד להשיג אותם. ודרך זה שאני משיג אני לומד לסמוך על עצמי, ותחושת הרעב כבר לא מציקה אלא דוחפת ומביאה הצטיינות והישגים מרשימים. ההבדל בין זה לזה תלוי הרבה מאד בחינוך והחוויות הראשונות של הילד.  

עם שבתאי בכל מקום הדרך היא להתחיל בגיל צעיר. כמה שיותר מוקדם אדם לומד להתמודד עם השבתאי שלו - כך הסיכויים טובים יותר שהוא יוציא מהשבתאי שלו את המיטב. כששבתאי ב-2 אני יכול להיות אדם עשיר, מבוסס, בטוח בעצמי, מלא מעצמי, שולט בגופי ובמה שיש לי - כמו שאני יכול לחיות כל הזמן את החוסר או החרדה מחוסר המביאה בעקבותיה פיצוי יתר. אנשים שטובעים בחובות, קונים בלי סוף דברים לא נחוצים אבל שוכחים לשלם חשבונות, אוגרים חפצים חסרי ערך או מפזרים. נדיבים לא במקום ומתקמצנים לא במקום.   

לילדים עם שבתאי ב-2 דרושות שתי דרכים הפוכות:

האחת - לתת בדרך כזו או אחרת ביטחון ביש. זה וזה הוא רק שלך. המגירה הזאת, המדף הזה, הארון הנעול הזה עם המפתח הגדול שתלוי לך על הצוואר או הקוד שרק אתה מכיר, אפילו אמא לא מכירה. חלקת הקיר הזו שמוקדשת אך ורק לציורים שלך ולא אף אחד אחר. הסוכריות האלו שהן שלך בלבד ואתה יכול לתת אותן למי שאתה רוצה ולא לתת למי שאתה לא רוצה. הילד צריך להרגיש שיש לו בחירה - ירצה ייתן לא ירצה לא ייתן, ולא שיש לו אחות שמאיימת כל הזמן על הצעצועים והבגדים והמרחב שלו, או שבשם אילו ערכים לא מובנים שנקראים אדיבות עליו לחלק את מה שיש לו עם כל הילדים בסביבה. ערכים כאלה הם טובים למי שיש לו שמש ב-2, אבל לא לשבתאי ב-2. הכאב שהילד חש בכל פעם שהוא מתבקש 'להיות חביב ולחלוק' דומה לכאב שחש ילד שההורים אכלו לו את הממתקים שאסף בליל ההלואין. כאב קשה מדי לילד קטן.

בכלל שבתאי קשה על ילדים וקל יותר על מבוגרים, משום ששבתאי קשור בניסיון ושנים - שני דברים שאין אותם לילדים קטנים. לכן צריך ליצור לו מצד אחד תחושת ביטחון ביש.

אבל - וכאן מגיעה הדרך השנייה, שהיא שונה לחלוטין מהראשונה: לא לפצות. לא לרחם. שבתאי בא לחזק ולחשל ולא שנהיה בלי עמוד שדרה, מצפים כל היום שמישהו יבוא ויסדר לנו את החיים. 

כלומר, אם הילד מפסיד משהו - הכי חשוב זה לא למהר לפתור לו.

אם נניח הילד איבד חמישה שקלים מתוך העשרה שקלים שהם סך כל דמי הכיס השבועיים שלו - והוא כואב ובוכה מרה. יופי, שיכאב! רק ככה, בגיל רך, הוא ילמד ליצור בתוך עצמו מקומות או חלקים נפשיים באמצעותם יידע איך להתמודד עם חוסר בעתיד, מבלי שיתפרק ויחפש מיד פיצוי. לתת לו בחזרה את החמישה שקלים (ולא משנה מה נגיד) זוהי הטעות הכי גדולה שההורים יכולים לעשות. אפילו שבעיני ההורה מה זה חמישה שקלים לחסוך לילד כאב כה רב? כלום וחצי להורה, עולם ומלואו לילד. ועם זאת, כאן נופלים כולם, הורים ומורים. משום שהם לא מאפשרים לילד ליצור בתוך עצמו שום מקום שבו יוכל להכיל את השבתאי שלו. שום מקום באמצעותו יוכל בעתיד להתמודד עם הפסד או חוסר, להכיל כאב או לעמוד מול לחץ ומגבלה טבעיים של החיים.

צריך לזכור שאם נשמתו ביקשה לעצמה את השבתאי ב-2 - אז חוסר כואב של חמישה שקלים היא בדיוק הדרך בה ילמד להתחזק, לבנות עמוד שדרה, להכיל את מה שקרה ולקום ולנסות שוב - ובכוחות עצמו. ילמד לסמוך על עצמו. יגלה שהיום מפסידים מחר מרוויחים, ולא זה מה שחשוב, אלא היכולת שלי.

ואפילו לא לנחם אותו ב 'לא נורא, בעוד שבוע יהיה לך עוד עשרה שקלים'. לא. שיישב ויכאב עד שיגיע השבוע הבא והוא יגלה זאת בעצמו, דרך החיים.

עם שבתאי בכל מקום המון, אבל ממש המון, תלוי בחינוך. שבתאי הוא קודם כל מחנך. ובכל מקום בו הוא נמצא הוא יוצר תחושת כאב, חוסר, מצוקה, לחץ, מגבלה, כשלון, יאוש, חוסר סיכוי, תבוסה. ומהם אנחנו צומחים, לא מליטופים על הראש ונחמות קצרות מועד.

אז כן,  חשוב לתת לילד תחושת ביטחון ששלו זה שלו ולא אחותו ולא אף אחד אחר לא ייקח לו דברים נגד רצונו - ואז, עם תחושת הביטחון הזו, ברגע מסויים הוא יגלה בעצמו את השמחה שיש בנדיבות ונתינה, ואיך האור בעיניים של מישהו אחר שווה יותר מסוכריה שהיא רק שלי. אבל זה לוקח זמן וזה צריך להגיע מהילד עצמו, לא לדחוף אותו לשם ולא לזרז תהליכים. ובאותה מידה חשוב להבין שכאב וחוסר הם חלק מהחיים ואם אנחנו לא לומדים בגיל רך להכיל אותם, נהיה חלשים תמיד. אם לא נלמד בגיל רך איך לקבל את ההפסדים והמגבלות הטבעיים של החיים, לא נוכל לעולם להגיע למשהו, וכל החיים נתרוצץ כמו ארנבים בכלוב המחכים שמישהו ייתן להם גזר וחסה, במקום ללמוד להיות אנשים המגדלים בעצמנו את הגזר והחסה שלנו.

שבתאי בכל מקום שלו הוא קשה, ושבתאי בכל מקום שלו מתגמל ובונה. מלמד אותנו להיות אנשים מסוגלים, מגובשים, שולטים. יודעים להכיל הצלחה והפסד באותו קור רוח שבתאי, באותם צניעות, תבונה, תכנון ויכולת שבתאיים.

שבתאי עושה אותנו גיבורים, מתגברים, בוגרים. זה תפקידו במערכת. וצריך לתת לו לעשות את העבודה שלו.