אני אוהבת מנזרים, כל כך אוהבת מנזרים. בארץ אני הכי אוהבת את לטרון, אהבת נשמה, אהבה עמוקה. מנזרים אלה המקומות היחידים בארץ שגורמים לי להרגיש שייכת ולא אורחת, כשאני מגיעה לאזור לטרון, או מנזר סנט קלייר, או כל הסביבה של עין כרם, אני פתאום יותר לא אורחת. אני מתקבלת בקבלת פנים חמה, של ההורים העתיקים שלי, של ישו שאוהב אותנו כל כך...ואני מרגישה את עצמי הופכת לאחרת. מרגישה את עצמי יותר עמוקה, יותר בוגרת, יותר ממוקמת. השקט הזה, השקט המקודש הזה, מזכיר לי את הבית מהחיים הקודמים... אני כל כך בבית, בכנסיות ומנזרים. אני שוב רגע בתחושה שהייתה לי כשהייתי קטנה וההורים לקחו אותי לפריז ולפראג. ועדיין, עדיין זו אותה התחושה, שרק איתה אני מרגישה מדויקת. וכאן יש לי רק טעימה ממנה, עקצוץ, אבל בפראג זה היה פשוט זה.

זה שקט דק כזה. גם הטבע של אנגליה ושל פראג עשה לי את זה. אבל הטבע כאן בישראל קשה לי. אני מצליחה לאהוב את הטבע כאן רק אם הוא בקרבת מנזר או אתר צלבני, שריד מהרחם שעטפה אותי גלגולים על גלגולים. אחרת, אני יוצאת לטייל מתוך רצון להרגיש את השקט הדק והקדושה, ומוצאת את עצמי מרגישה אכזבה עמוקה. הרגשה חרוכה של תעייה והטעיה. אבל במנזרים, כשאני ממש נכנסת לאזור המנזר או הכנסייה, אני יודעת שעכשיו עברתי מימד. שהנה הנה הבית בי ופה. השקט הדק, זה מה שזה, השקט הדק, והקסם, והרגיעה והידיעה, של כל מה שהשארתי מאחור, אבל שב אליי עכשיו, רסיסי נשמה אבודים, ואיך שהייתי רגועה. מלהיות נשואה לאלוהים. איך ששמרתי על הברית הזו גם בחיים האלה, אני עדיין נשואה לאלוהים. ובאיזשהו שלב בדרך איבדתי את בן זוגי כי הייתי חייבת ללמוד את הסביבה שבחרתי לגדול בה. ובאטרף של כלב שרודף אחרי הזנב של עצמו, חיפשתי וחיפשתי את בן הזוג הזה... וזה היה קצת בלתי אפשרי למצוא אותו כששכחתי מי הוא, כשחשבתי שמה שאני מחפשת נכנס להגדרות החברתיות שגדלתי עליהן, חברה שאין לה ממש אלוהים. חברה שהאלוהים היחיד שלה הוא אלוהים קנאי של התנ"ך. אז שכחתי מה אני מחפשת, ובכל זאת זכרתי שאני מחפשת את מה שאלוהים אומר לי. אחרת לא הייתי מדברת כל כך הרבה עם המלאכים והמדריכים והולכת לעוד מתקשרת ועוד מתקשרת...אבל איכשהו במשוואה פשוט שכחתי את אלוהים.

אולי פחדת להודות שאני מחפשת את אלוהים, כי חששתי שאם עוד פעם אתמסר לברית הנישואין הזו אמצא את עצמי מרוחקת מהחיים המעשיים. ובחיים האלה החלטתי שאני אחווה את החיבור המקודש בין שמיים לארץ, ביום יום, בהתערבבות עם החיים. אז בכל עשר השנים האחרונות, הראשונות, זה היה קשה מנשוא, ההתערבבות הזו עשתה לי בחילה. כיבתה אותי והקשיחה אותי וכתשה אותי. ובכל זאת תמיד זכרתי ולא יכולתי לשכוח את הקשר שלי עם אלוהים, גם אם שכחתי, עדיין זכרתי, עדיין זכרתי שהדרך שלי היא הדרך של אלוהים. וחיפשתי וחיפשתי מה אלוהים אומר לי על דרכי, את סודות הנשמה שלי...ולאן אלוהים מוביל אותי. ולפעמים שכחתי שהוא מה שמוביל, וכששכחתי את זה, הסכמתי לא לאהוב את עצמי, הסכמתי לקרוא לעצמי משוגעת, פרייארית, מוזרה, הזויה, הסכמתי לשמור את זה בסוד, כמשהו להתבייש בו. כי ממתי זה נורמלי בחברה שלנו לכתוב תקשורים שהמלאכים של אלוהים אומרים לך?

אבל בכל השנה האחרונה אני ואלוהים חידשנו את ברית הנישואין המקודשת שלנו. והאמא הגדולה שלי שהיא בי ואני בה ממקדת ומחדדת לי את רצון הבריאה ממני, עם העורבים שלה ונוצות העורב שלה. ואני שוב מסורה כל כך לאלוהים שלי. ועורב עכשיו קורא ברקע בדיוק כשאני כותבת את זה, ומתיישב על הענף של עץ הגינה שלי. אני שוב יכולה לסמוך על אלוהים כמו שסמכתי לפני 10 שנים. אני שוב יכולה לבלות ימים שלמים עם אלוהים כמו שעשיתי בגלגולים קודמים. אני שוב יכולה להרגיש בטוחה להקדיש את גופי למעשה האהבה המחבר בין שמיים לארץ, בין הלהבות התאומות במקדשים העתיקים. אני לא צריכה להרגיש לא בסדר על זה שאני שומרת את המעשה הזה לבן הזוג שאלוהים בחר לי. ראיתי מה זה סקס עם בן אדם שאני אוהבת אבל שהוא לא הבן זוג שאלוהים בחר עבורי, ברא במדויק איתי כהשלמה מדויקת לנשמתי. והסקס הזה היה כיף אבל תמיד ברגע האחרון הרגשתי שאני בוגדת בעצמי, וחשבתי שזו איזו תפיסה נזירית מחיים קודמים שאני לא מצליחה להשתחרר ממנה, אבל עכשיו אני מגלה שזו האמת של הנשמה שלי שהייתה חייבת להשמיע את קולה שניה לפני שהתמסרתי באמת. לא ירדן, את לא רוצה באמת למסור את הנשמה שלך ולאחד אותה עם הנשמה הזו, את רוצה לעשות את זה עם הנשמה שהיא הבחירה של אלוהים עבורך. אותה הנשמה שמתמגנטת אל חייך לא כשאת מפחדת, לא כשאת לחוצה, לא כשאת מושפעת מכל מה שהסביבה לימדה אותך, לא כשאת מיואשת. אלא כשאת בשלה, מוכנה, יודעת, סומכת, מכירה, נאמנה, לעצמך, לאלוהים. לא ידעתי לדייק ולהגדיר את זה אז, אבל עכשיו אני מבינה, אני כבר נשואה. אני נשואה לאלוהים.

ובלטרון אני נזכרת בברית הזו. בהבטחה הזו, בלהבות הבוערות והדמעות היורדות בשבועה כשהכל מסביב הופך לבן ופותח לאור אינסופי של חיות וצמחים והמלאכים. בלטרון אני פוגשת את ההבטחה הזו, אני מסתכלת על הכרמים הירוקים, זה כמו בבית... זה כמעט כמו בבית. זה כשהבאנו את הבית לכאן. והמנזר מהצד השני נראה כל כך יפה, בטוח מרשים ומגן על האנשים. ואני אוהבת לעלות את כל הדרך, להתמזג עם הנוף בכל רגע מחדש, כשאני מסתכלת על הכרמים הנשקפים, כל פעם קצת מתרחקים. עד שאני מגיעה לפסגה. איפה שנווה שלום. וזה כל כך יפה שאי אפשר להסיר את המבט. במיוחד כשזה בתקופת פברואר. ואז אני מרגישה שזה ממש דומה לבית, ממש דומה לכל מה שהשארתי מאחור. ואולי עכשיו, באמת הגיע הזמן לחזור.