העונה הזו של האח הגדול היתה מרתקת בעיני, כי רובה ככולה נבנתה סביב אדם אחד. ככלל, אנשים שנוטים להסתופף בצילו של אדם בולט, כריזמטי  או מקובל חברתית, עושים זאת מתוך רצון להימנע מלהיות בצד שסופג את הפגיעה ממנו , או מפני שהוא מייצג את מה שהם עצמם היו רוצים להיות, ואינם מעזים או יכולים לעשות . אך אדם כזה זקוק לאחרים, ואם הוא מוצא עצמו ללא חבורה מעריצה או תומכת סביבו, ערוותו נחשפת. או אז, הוא ממקם עצמו בעמדת הקורבן.

שי חי הוא ללא ספק דמות כריזמטית. אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, אך אי אפשר לשלול ממנו את הכריזמה שלו. אך אני לא בטוחה שיש לו עוצמה פנימית.הוא היחיד שהעז להתנות את השתתפותו בתוכנית בכך שההפקה תכניס למשחק את בת זוגו תניה. "אני לא אשרוד לבד", אמר להפקה, על פי הודאתו, וידע מה הוא אומר. והם, שזיהו את הכריזמטיות שלו, נענו לו. אף אחד מהמשתתפים האחרים לא נהנה מפריבילגיה דומה, וכולם נאלצו להסתמך על עצמם בלבד.

והנה, הפלא ופלא, משלא הצליח לרכז סביבו חבורת מעריצים, אף שזכה לתמיכה של בת זוגו ושל איציק קרסנטי - לא הצליח לעמוד בבידוד החברתי, ופרש ממש סמוך לגמר, אף כי לדעתי, אלמלא עשה זאת, היה מסיים כמנצח.

הפתטי מכולם הוא איציק קרסנטי, שנכנס לבית בקול תרועה רמה, אך בהיעדר כריזמה, וחמוש ברוע ארסי בלבד, גם ערוותו נחשפה. ארץ נהדרת יצרה חיקוי נפלא שלו עם עילגות השפה והשיבושים הלשוניים שהשתמש בהם בניסיון להרשים, וסופו שיצא מגוחך. גם כשניסה לזכות בחצי דקה של תהילה כשיצא מן הבית יחד עם בני הזוג, הוא עמד לידם, והיה  בכל זאת בלתי נראה.

לטוב או לרע, שי חי היה מוקד העונה. ברגע שעזב את הבית, גווע גם העניין בתוכנית.