יצאתי לעשן סיגריה בחוץ, ליד הכניסה לבניין, לעשן ולהסתכל על הרחוב השקט והחום, על ילדים משחקים, נשים עוברות בצעקות, מכוניות מדשדשות עם עיניהן התמימות. כוח נשי בצעקה הוא. אני לומדת את זה מנשים בשכונה. לו ידעתי לצעוק כמוהן, אלוהים היה כבר שומע אותי מזמן וחוסך ממני את כל הניסיונות הנוראים. גם השכנה מלמטה, אישה מבוגרת, בעלת כוח זה. ברגע שאני נעמדת ליד גדר השיחים ומדליקה סיגריה, היא צועקת: "שכינה!" כך זה נשמע מפיה, כמו שהלב שלי מייחל בסתר, כאילו מלאך התיישב על קצה לשונה כדי להכניס את היו"ד למילה. היא צועקת "שכינה!" ואני מציצה מאחורי השיח, בידי סיגריה עשנה כמו סימן הברית, ואני מסבירה לה למה אני עומדת, למה כאן, מה אני רוצה, בסך הכול מעשנת סיגריה בחוץ, רוצה להיות קצת בחוץ, להתבשם מעמי המדיף ניחוח שושנים, לערב קצת עשן בנשימתם, עשן-הנצח. אבל ההסברים לא מובנים לה, חשדנותה הולכת וגוברת, פחדה על רכושה המגודר משתלט עליה וכך צועקת שכנה לשכינה מעבר לגדר "אל תיקחי ממני דבר!" וכך צועקת שכינה לשכנה "קחי את היקר לי מכל!"