סיפור שלגייה, בהשראתה של סימונה מצליח חנוך בספר "אגדות המוות ההפיך", הופך עמוק יותר ובהיר יותר מרגע לרגע וממערכה למערכה. סיפור עתיר סמלים רוחניים ופסיכולוגיים, מלא מסרים חבויים. הנה. 

פעם אחת באמצע החורף, כשפתיתי שלג נשרו כנוצות מן השמיים, ישבה מלכה ליד חלון שמסגרת עץ הבנה שחור לו, ותפרה. ובתופרה כך נדקרה אצבעה במחט ושלוש טיפות של דם נפלו לשלג. ומאחר שהדם נראה יפה כל כך בשלג הלבן, חשבה: הלוואי שהיה לי תינוק לבן כשלג, אדום כדם ושחור כמסגרת החלון. זמן מה לאחר מכן נולדה לה בת שהיתה לבנה כשלג, אדומה כדם ושערותיה שחורות כעץ ההבנה. וברגע שנולדה הילדה, מתה המלכה. 

האֵם היפה שבחלון ביקשה לעצמה ילדה שלימה וחיונית, ילדה שיש בה אדום, שחור ולבן. אבל כולם קראו לה שלגייה. הלאה האדום והשחור, בואו נשאיר מקום רק לילדה הטובה שאין בה קנאה או שנאה או מרד, ילדה חנוקה וממושמעת, ילדה לבנונית שאינה מבטאת שום כעס או פראות או עוצמה. כך גדלה שלגייה במשך שבע שנים, ילדה טובה, ילדה שכולם אוהבים. ילדה מלאכותית ולא שלימה, אשר אימה המיניקה, האוהבת, המושלמת, אינה קיימת יותר.  

אחרי שנה לקח לו המלך רעיה אחרת. היתה זו אישה נאה אך גאה ושחצנית ולא יכלה לסבול שמישהי אחרת תעלה עליה ביופיה. היה לה ראי קסמים. כשניצבה לפניו, עמדה ושאלה: "ראי ראי שבפינה, מי היפה בכל המדינה?" והראי ענה: "גברת מלכה, את היפה בכל המדינה". אז היתה שבעת רצון, כי ידעה שהראי אומר אמת. אבל שלגייה גדלה והלכה ויפתה, וכשהיתה בת שבע היתה יפה כאור היום. ובאחד הימים, כשעמדה המלכה ושאלה את הראי שלה: "ראי ראי שבפינה, מי היפה בכל המדינה?" ענה הראי: "גברת מלכה, את יפה מכל הנתינים, אך שלגייה יפה ממך אלפי מונים". נבהלה המלכה, הצהיבה והוריקה מקנאה. כל כך שנאה את הילדה, שכשהביטה בה מאותה שעה ואילך, התהפך ליבה בקרבה. הקנאה והרהב צמחו בה כמו עשבים שוטים שגבהו והלכו, עד שלא ידעה מנוח יומם ולילה. 

 את המשך הסיפור אתם מכירים. המלכה מבקשת להשמיד את שלגייה, שולחת את הצייד להורגה, אך הוא חומל עליה, הורג במקומה חזירון צעיר ומביא את לבו למלכה, ואילו שלגייה רצה ביער האפל כל היום כולו, עד שהיא מגיעה לביתם של שבעת הגמדים אשר מעבר לשבעת ההרים. 

עתה היתה הילדה המסכנה גלמודה לבדה ביער הגדול, ופחדה כל כך עד שהביטה בכל עלי העצים ולא ידעה מנין יבוא עזרהּ. היא החלה לברוח, רצה על האבנים החדות דרך הקוצים, וחיות הפרא חלפו על פניה, אבל לא פגעו בה. היא רצה כל עוד נשאו אותה רגליה. אז ראתה בית קטן, ובתוך הבית היה הכל קטן, אבל לא יתואר עד כמה נקי ומסודר. שולחנון מכוסה בלבן ניצב שם ועליו שבע צלוחיות קטנות, לכל צלוחית כפיונת משלה, וגם שבעה סכינונים ומזלגונים וגביעונים… ליד הקיר הוצבו שבע מיטות קטנות זו לצד זו, מכוסות בסדינים לבנים כשלג. 

 בתוך יער החרדות של התת-מודע שלה, בתוך יער הצללים הפנימי שלה, שלגייה העזובה מחפשת לשווא עזרה והבנה.

הצייד, שמן הסתם הוא אביה, אמנם חומל עליה, אבל חוץ מהצלה פיסית, הוא מתרחק ואינו יכול לעזור לה באמת, כמו אבות רבים בשעה של בלבול נפשי אצל ילדיהם. וגם לא אימה המפחידה, החורגת, אשר בתפיסתה של שלגייה מבקשת להרוג את כל מה שאמיתי ואינדיבידואלי ושונה ולא צפוי הקיים בילדתה. ואולי המלכה הרעה הזאת היא צד שונא ומפחיד ששלגייה הטובה מגלה שקיים בתוכה עצמה בשעה שהיא מתבוננת בראי…  

כשנעשה חשוך לגמרי הגיעו אדוני הבית הקטן. היו אלה שבעת הגמדים שחצבו וחפרו עפרות זהב ויהלומים וכסף  בהרים הרחוקים. הם הדליקו את שבע מנורותיהם הקטנות, ומשהואר הבית, הבחינו בשלגייה ששכבה וישנה. "אוה, אלהים אדירים, כמה יפה הילדה" קראו, והניחו לה להמשיך לישון. 

 שבעת הגמדים הבלתי נראים הם אותם כוחות עלומים אשר חופרים ומחפשים את אוצרות הזהב והכסף של בריאות וכוח ואותנטיות אשר חבויים אי שם בתוכנו, נסתרים, נעלמים, בלתי מורשים להתבטא משום שאינם תואמים את המסכות השונות שאנו מאמצים לעצמנו על מנת להתגונן, להתקבל, לשרוד, להיות חלק, להשביע רצון…  וכך, לא מודעים לה, הם פועלים על שלגייה בשנתה.

 זוהי השינה הראשונה של שלגייה, ועוד מצפה לה אותה שינה ארוכה ודוממת בארון הזכוכית הנשמר באדיקות על ידי אותם שבעה גמדים, ועוד עליה להתמודד שלוש פעמים עם משאלת המוות שלה, עם המכשפה הרעה, ששלגייה בעצמה משתפת עימה פעולה וקונה ממנה את השרוך, את המסרק, את התפוח.

 בכל הסיפורים והאגדות העתיקות הללו חוזר שוב ושוב מוטיב השינה או הכישוף, וגורודייב מדבר אף הוא שוב ושוב על נושא השינה. 

אני רואה פה שני סוגים של שינה:

קודם כל יש את השינה הזאת שבתוכה כולנו חיים ופועלים, שינה של שכחה, אוטומטיות, המכונה גלי ביתא שבו כולנו כאחד פועלים ומדברים ומתרגשים ועושים, אבל מבלי להיות נוכחים באמת בחיים שלנו. גם האחים הגדולים בסיפור "כדור הבדולח" ישנים והאח הצעיר מנסה לשווא להעירם, וגם האח עצמו שוכח את מצוותו של השועל, ישן ומתעורר לסירוגין, גם היפהפייה הנרדמת ישנה והעולם כולו ישן איתה, גם האהוב של וסליסה נרדם ושוכח אותה והיא הופכת עצמה לאבן על הדרך בהמתינה לו.

 ויש שינה אחרת. 

ארון הזכוכית והאבן ומאה השנים של היפהפייה הנרדמת, מסמלים שינה אחרת, פרישה זמנית, רצונית או לא רצונית, אשר יכולה להתבטא הן בתקופת תרדמת, כמו חודשי דיכאון ונסיגה, והן בשבועות של מדיטציה ממושכת בטרם חניכה. תקופה המאפשרת לנו נסיגה לצורך ריפוי, נסיגה זמנית מן החיים, להיות באפס מעשה לצורך התעוררות בהוויה חדשה ושלימה יותר.  

אבל שלגייה נמצאת עדיין בשלב השינה הראשונה שלה. 

 כשעלה השחר התעוררה שלגייה, וכשראתה את שבעת הגמדים נבהלה. אבל הם היו ידידותיים ושאלו לשמה, ואיך הגיעה, אליהם. והיא סיפרה להם שאימה החורגת ציוותה להרוג אותה והצייד הציל אותה והיא רצה כל היום כולו עד אשר מצאה, לבסוף, את הבית הקטן שלהם. אמרו הגמדים: "אם תסכימי לטפל במשק הבית שלנו, לבשל, להציע מיטות, לכבס, לתפור ולסרוג ותשגיחי על הסדר והניקיון, תוכלי להישאר איתנו ולא יחסר לך דבר". "כן" אמרה שלגייה, "בחפץ לב".  

 שלגייה, הנמצאת בהתקף חרדה, חסך ובהלה, מגלה כי לא חייה בסכנה, אלא חיותה ושלימות נפשה. היא מגייסת את שארית כוחותיה על מנת לחפש מקור של עוצמה ותמיכה. במעבה התת-מודע המבעית שלה, שנחשף בפניה זה עתה, היא מוצאת את מה שנשים רבות מכירות כה היטב – את הקארמה יוגה, את היכולת למצוא גרעין של סדר ושלווה ומיקוד ונוכחות דווקא בעבודות הכי פשוטות, המאפשרות התרכזות ברגע הזה, התכוונות אל היד המצחצחת את כלי הכסף, אל דפנות המקרר, שקיעה בפליית אורז, לרקום או לתפור או לסרוג עין ועוד עין, לסדר את המצעים ...

הטאו אומר "עשה באפס מעשה והכל ייעשה".

 עבודה רפטטיבית, החוזרת על עצמה כמו מנטרה ושאינה מצריכה מאמץ מנטלי, מוצעת תמיד בכל דרך רוחנית, משום שהיא מאפשרת את ההתרכזות המבורכת הזו, אשר מסדרת את הבלגן הרגשי ואת הפיזור המחשבתי. גם וסליסה מצטווה לכבס את בגדי המכשפה ולהפריד ערימות של חיטה נגועה מחיטה טובה, גם פסיכה, כלתה של אפרודיטה, נדרשת למיין הר של גרגרי חיטה, שעורה, אפונה ודוחן לסוגיהם ולעשות עוד עבודות בית מרובות כמבחן לקבלתה. 

 וגם אצלנו, ניקיון הפסח, החיפוש הדקדקני והלא הגיוני הזה אחר כל גרגר חמץ ופירור לחם נסתר, אשר ייבדק אחר כך עם הנוצה והנר – שני כלים הקשורים כל כך לפולחנים רוחניים בכל העמים והדתות – נותן לנו הזדמנות לצאת מעבדות לחרות.

 כגודל העבודה הפנימית הנדרשת, כך גודל המטלה. שלגייה הקטנה נדרשת למיון, תיקון, סידור וניקיון נפשי, וגם הגמדים לא נחים. מצויידים בפנסיהם, הפועלים החרוצים הללו של התת-מודע חופרים עוד ועוד, ללא לאות, כורים מתוך האפלה את הזהב והיהלומים החבויים עמוק באדמת הנפש. פועלים במישור עמוק ונעלם אשר בדרך כלל אין לנו גישה אליו, ובלית ברירה אנו נדרשים פשוט לא להתערב במעשיהם. בעצם – לא לעשות דבר. פסיביות זו, שנתפסת בדרך כלל כדבר שלילי בעולם המעשה, היא מבורכת בעולם הרוחני. 

 העבודה המדיטטיבית המרוכזת ששלגייה מבצעת בבית הגמדים, והעבודה שמבצעים הגמדים בשבילה במעבה ההר היתה יכולה, במצבים אקוטיים פחות מהמצב בו היא נמצאת, לאפשר לתת-מודע לסדר את עצמו בעצמו, מבלי להזדקק לאותו דיכאון ממושך, דמוי מוות, שהיא עתידה לעבור. למרות העבודה הטובה, שלה ושל הגמדים, הכוח ההרסני של המכשפה יכה עוד פעם, ופעמיים ושלוש, עד אשר יבואו השחרור והגאולה האמיתיים. שלוש פעמים פותחת שלגייה את דלת ביתה לסכנה המתדפקת עליה, והיא עושה נכון. 

ושוב התייצבה המלכה מול הראי: "ראי ראי שבפינה, מי היפה בכל המדינה?" אז ענה הראי: "גברת מלכה, את היפה מכל הנתינים, אך שלגייה מעבר להרים, שלגייה שאצל שבעת הגמדים, יפה ממך אלפי מונים". המלכה, אשר ידעה כי הראי לעולם לא ישקר, זעמה עד מאד וקנאתה לא נתנה לה מנוח. צבעה את פניה והתלבשה כרוכלת זקנה, הלכה מעבר לשבעת ההרים אל שבעת הגמדים ודפקה על הדלת. "סחורה יפה למכירה!" קראה. הציצה שלגייה מן החלון וקראה: "יום טוב, אישה יקרה, מה יש לך למכירה?" "שרוכים מכל צבע", השיבה הזקנה, והוציאה שרוך אחד שהיה קלוע משי צבעוני. "אישה הגונה, אוכל להכניס אותה" חשבה שלגייה, ופתחה את בריחי הדלת. "הו ילדה, איך את נראית!" אמרה הרוכלת הזקנה, "בואי, ארכוס אותך כמו שצריך". שלגייה, שלא חשדה במאום, נעמדה לפניה והניחה לה לקשור אותה בשרוך המשי החדש שקנתה. והזקנה הידקה את השרוך מהר כל כך וחזק כל כך עד שנעתקה נשימתה של שלגייה והיא נפלה כמתה. "הא" אמרה המלכה, "היית היפה ביותר" ומיהרה להסתלק. 

לעת ערב שבו הגמדים ומה נבהלו כשראו את שלגייה יקירתם מוטלת על הארץ, לא נעה ולא זעה. הרימו אותה ומשראו שהיא רכוסה הדוק מדי, חתכו לשניים את השרוך. אט אט שבו החיים אל שלגייה, והיא סיפרה לגמדים מה שארע. הבינו הגמדים כי הרוכלת הזקנה היא המלכה הרעה. "הישמרי ואל תפתחי את הדלת לאף אדם כאשר אין אנו איתך" הזהירו את שלגייה, ושלגייה הבטיחה להישמר היטב.  

 כמה פעמים חזרנו ושמענו מאמא או מהחמה או מדודה שוחרת טובתנו את אימרת המחץ הפוצעת "אוי, מה זה, איך את נראית?!"

ואיך אימרה זו מפלחת את לבנו ומשאירה אותנו חנוקות בתוך עצמנו, חסרות נשימה וחסרות מענה, בולעות את המרירות, הייאוש והכעס ומעמידות פנים כמו לא אירע דבר? אצל שלגייה הלחץ המתמיד הזה מביא אותה לכמעט מוות, אבל הגמדים הטובים שלה מצליחים לשחרר אותה די מהר. 

רק הגיעה המלכה הרעה לביתה, מיהרה אל הראי ושאלה: "ראי ראי שבפינה, מי היפה בכל המדינה?" והראי השיב כמו תמיד: "גברת מלכה, את היפה מכל הנתינים, אך שלגייה שמעבר להרים, אצל שבעת הגמדים, יפה ממך אלפי מונים". כששמעה זאת פרץ דמה של המלכה אל ליבה והיא נבהלה וכעסה עד מאד. "עכשיו אזמום משהו שיחסל אותך לחלוטין", אמרה, והכינה מסרק מורעל. התחפשה לזקנה אחרת והלכה לה אל מעבר לשבעת ההרים, אל שבעת הגמדים, דפקה על הדלת וקראה בקול מפתה: "סחורה טובה, סחורה טובה למכירה!" הציצה שלגייה החוצה ואמרה "לכי מכאן, אסור לי להכניס הביתה איש". "להסתכל מותר לך, לא?" אמרה הזקנה, שלפה את המסרק המורעל והחזיקה אותו מול פניה של שלגייה. מצא המסרק חן בעיני הילדה, והיא הניחה לעצמה להתפתות ופתחה את הדלת.

אמרה הזקנה: "עכשיו אסרק אותך כמו שצריך". שלגייה המסכנה הניחה לזקנה לעשות כרצונה. אולם אך תחבה את המסרק לשערה, וכבר פעל הרעל את פעולתו והילדה נפלה ללא הכרה. "כלילת יופי שכמותך" אמרה הזקנה בבוז, "עכשיו את מחוסלת", והסתלקה לארמונה. 

 המילים הרעות, המחשבות הרעות, החודרות למוחנו כמו רעל, בין אם זו אמא או חבר או בדרך כלל אנו עצמנו, המטביעים את עצמנו במחשבות שליליות על עצמנו. וגם הדרישה הבלתי אפשרית הזאת, הדרישה לעשות כל דבר "כמו שצריך", אשר נראה שאף פעם לא מצליחה לנו.  משאלת המוות של שלגייה, הייאוש והעצב שלה מעצמה מכריעים אותה בפעם השנייה. וגם הפעם מגלים הגמדים הטובים את המסרק, את מקורן של המחשבות הרעות והמייאשות, ומצילים אותה בשנית. 

בפעם השלישית שוב מגיעה המכשפה הרעה, ושוב בוחרת שלגייה לפתוח לה. הפעם היא מגישה לשלגייה תפוח מורעל, שהיא, המכשפה, אוכלת את צדו הלבן, הנקי, ואילו שלגייה אוכלת את צדו האדום, המורעל. התפוח, סמל עתיק כימי האדם, סמל הידע אותו הגישה חווה לאדם, מסמל את השלימות. התפוח העגול על מכמני גרעיניו הקטנים והעוקץ שלו, מסמל את שלימות הזכר והנקבה, ומסמל את הגירוש מגן העדן. גן העדן שהוא מושלם אך חסר ידיעה וחסר האתגרים – החוצה אל עולם הלידה והמאבק התובעני שכאן. התפוח מסמל את המעבר מעולם הפנטסיה אל עולם החיים. העולם הגן-עדני, המורכב מחוסר ידע, הדחקות ובריחות, נדחה על ידי שלגייה. למרות הסכנה שהיא מודעת לה, היא מעדיפה לפתוח את הדלת למכשפה הרעה, מעדיפה לדעת בעיניים פקוחות, ולא לחיות בביטחון בעיניים עצומות. עולם הערות הוא הרבה פחות חינני מעולם השינה, אך הוא עולם החיים. 

 האכילה המשותפת הזו של שתיהן מאותו התפוח, כשהרעה מקבלת משהו מן הטובה, הלבנה, ואילו הלבנה מקבלת משהו מן הרעה, האדומה, מאפשר התקדמות ואיזון ושילוב פורה בין הטוב והרע, הרצוי והדחוי אשר בנפשה השסועה, ההולכת ומתפתחת, של הילדה. 

 והפעם, כשהמאבק על שלימות התפוח נמצא בתוכה, קצרה ידם של הגמדים הקטנים, ושלגייה שוקעת בשינה מדיטטיבית כהכנה להתעוררות. זוהי השינה האחרת, השינה המסמלת הסתלקות מרצון לצורך חניכה, או דיכאון ריפויי הנכפה עליה מתוך נפשה היא, עד בוא הנסיך, עד להשלמת התהליך בתוכה. מעתה ואילך שוב לא הולכים הגמדים לחפירותיהם בהרים. הם יושבים סביב ארון הזכוכית בו הניחו את שלגייה, ושומרים עליה יומם ולילה, מחכים לרגע בו תתעורר. הכל מבכים את שלגייה. הינשוף, העורב, היונה… 

… התיישבו כל שבעת הגמדים לצידה וביכו אותה שלושה ימים תמימים. הם רצו לקבור אותה, אך היא נראתה רעננה כאדם חי, והיו לה עדיין לחיים יפות ואדומות. הם אמרו: "לא נוכל לטמון אותה באדמה השחורה." הם ציוו להכין ארון מתים שקוף מזכוכית, על מנת שיוכלו לראותה מכל צדיה, השכיבו אותה בתוכו וכתבו באותיות זהב את שמה, וכי היתה בת מלך. אחר כך הציבו את הארון בחוץ על ההר, ואחד מהם נשאר תמיד לשמור עליו. וגם חיות היער ביכו את שלגייה. קודם הינשוף, אחר כך העורב ולבסוף יונה קטנה. כך שכבה שלגייה זמן ארוך ארוך בארון ולא התפוררה אלא נראתה כישנה, שהרי היתה עדיין לבנה כשלג, אדומה כדם ושערה שחור כעץ ההבנה. 

 דרך ארוכה ביותר עברה שלגייה. מילדה מבוהלת הנמצאת בהתקף חרדה או שנת שכחה, מילדה הרצה בחוסר ידיעה בין חיות היער אשר בנפשה ובסביבתה, מתקדמת שלגייה למקום בו היא מכירה את הינשוף החכם, העורב העוצמתי והיונה הקטנה והעדינה אשר בתוכה. מכירה את שבעת גמדי השפיות שלה ואת היכולות הטובות אשר בתוכה, מודעת לחנק הרגשי, לרעל המחשבתי ולשאיפת השלימות, הידע והאיזון הממלאים אותה. עתה היא פורשת לשנת מדיטציה, אשר תאפשר לה, אולי, הוויה חדשה, אמיתית וערה. 

והנה ארע שנסיך נקלע ליער ובא ללון בבית הגמדים. ראה את הארון וכתובת הזהב שעליו ואת שלגייה היפה שבתוכו ואמר לגמדים: "תנו לי את הארון ואני אתן לכם בעבורו כל מה שתרצו". אבל הגמדים ענו: "לא ניתן לך אותו בעבור כל הזהב שבעולם". אז אמר: "אם כך, תנו לי אותו במתנה כי לא אוכל לחיות מבלי לראות את שלגייה. אני אכבד וארומם אותה כדבר האהוב עלי מכל". בדברו כך ריחמו עליו הגמדים הטובים ונתנו לו את הארון. 

הנסיך הניח למשרתיו לשאת את הארון על כתפיהם. מעדו המשרתים על שיח ומהזעזוע נפלט נתח התפוח המורעל בו נגסה שלגייה ויצא מגרונה. עד מהרה פקחה את עיניה, הרימה את מכסה הארון והזדקפה. "הו אלהים, איפה אני?" קראה. והנסיך אמר, מלא שמחה: "את אצלי. אני אוהב אותך יותר מכל דבר שבעולם. בואי איתי לארמון אבי, והיי לי לאישה". ניאותה שלגייה והלכה איתו, וחתונתם נערכה ברוב פאר והדר. 

זמן ארוך ארוך ותהליכים רבים עברו על שלגייה, עד אשר היתה בשלה לבואו של הנסיך, המסמל כוח חיובי פעיל, אמיץ וברור. בסיפור היפהפייה הנרדמת נשיקתו של הנסיך מעירה אותה לאחר מאה שנים של תנומה. בסיפור שלגייה זעזוע לא צפוי הוא שמעיר אותה, וזה מתרחש לאחר זמן ארוך ארוך בו היא נשמרת באדיקות על ידי גמד אחד בכל פעם. יש בסיפור ניגוד מפתיע. מתחילה מניחים הגמדים את הארון על ההר החשוף, כמו מאפשרים לה להיות זמינה להתעוררות בכל רגע, מכל כיוון, ורק גמד אחד שומר אותה בכל רגע. ואילו עם בוא הנסיך, נאמר במפורש כי הוא בא אל בית הגמדים עצמו, אותו בית מסודר ומוגן, והגמדים כולם, כל השבעה, שומרים עליה ומסרבים לתיתה לו. הגמדים הטובים פוחדים משינוי, חוששים מההתמודדות עם המצב של עֵרות.

הניגוד הזה, הנמצא בסיפור ללא שום הסבר, מרמז לנו כי גם כשאנו קרובים כפסע אל ההתעוררות – עדיין השינה כל כך מפתה, עדיין נוח לנו הרבה יותר להמשיך ולישון… 

מה כן משכנע את הגמדים לאפשר את ההתעוררות הצפויה? אהבה. כשהנסיך מצהיר על אהבתו האינסופית, הגמדים נעתרים לו. 

שלגייה יכולה עתה להתחיל ולחיות כשנפשה מאוחדת בכל מה שיש בה – אדום, שחור ולבן, עורב, ינשוף ויונה. רגשותיה שוב אינם חנוקים בשרוך חברתי, מחשבותיה חופשיות מרעלו של מסרק הדעות השליליות, הידע של הטוב והרע אשר בתפוח השלם קיים בתוכה, הזכרי והנקבי, הפעיל והסביל, האמיץ והעדין נשואים ומאוחדים בתוכה, והיא בשלה לזעזוע שיביא את ההתעוררות.   

גיתה אמר: "מוּת והתהווה מחדש".  

את זאת עשתה שלגייה, במאמץ אדיר, בסבל, פחד ואימה, אך בעקביות ודבקות ובעזרת הדרכה נכונה, והיא עתה ערה וחיה באמת.