אנשים מחפשים את אלוהים. ככל שהם גדלים. מתבגרים.

אנשים מחפשם את אלוהים. הם חובשים כובעים משונים, או מטפחות, או כיפות, סורגים אמונות

ומשפטים. הם חוזרים על אותן המילים,  מנסים להבין חכמה של אחרים.  אנשים מחפשים את אלוהים, כשהם ילדים הם לא שואלים. כשהם נהיים אנשים- אז הם מנסים. כי אולי עם אלוהים קצת פחות בודד, ואולי עם אלוהים קצת פחות כואב. אולי עם אלוהים יש מזור , לפצע, לזיכרון הצורב. גם אלה שמתריסים, ומכריזים- אין ! אין אלוהים! הם לא פחות מילדים שמשוועים לחום ואהבה של הפנים המרוחקים.

ואני תוהה, מה כל האנשים רוצים מאלוהים? בשביל מי? בשביל מי אתם חיים? בשביל מילות החכמה שנחוו ועובדו ודיממו בתוך ליבם של אחרים? של אלה שכבר חיו? והיום הם מותשים וראו הכל וחוו והבינו ועכשיו הם ישנים..? את המילים האלה תחיו? את המילים האלה תדעו?מילים של אחרים?  ואז תגידו, ודאי… מצאתי את אלוהים.

למה לכבות? למה להגיד  לי לא לדעת? אלוהים הוא זה ששתל בגנו את עץ הדעת! ואני רוצה להכוות. לשאול ולשאול, על כל שאלה עוד אלף שאלות. תנו לי לחוות. תנו לי לחטוא. החכמה היא לא ההילה שמקיפה את ראשנו הבודדים. החכמה היא לא השקר שמבצבץ מבין הסיסמאות הלעוסות, חסרות המשמעות, חסרות ההד והרגש והצעקה. תנו לי לבכות על האהוב שלי שהלך. ותנו לי לכעוס על עניין טפשי, על עניין של מה בכך. מותר לי לחיות. רק בשבילי. רק בשביל הגחמות והצלילים שלי. תנו לי לעשות את אותן טעויות שכל האנשים הטיפשים עושים.. כי מה לעשות, מהבוץ אנחנו מורכבים, בשר ודם, חיים בתוך העור.. מתרגשים, מתנפצים, מתפוצצים. לא אשאר אדישה מול מכאובי החיים, לא אמחה את דמעתי ואגיד שהשמיים הם אלה שמכתיבים..הם אלה שחכמים. אני זאת שחכמה, בידי פרי הדעת, בידי החטא והטעם, בידי התחושה ובגופי התשובה. לדעת את הכל, אותי מבפנים, ואותו מבחוץ ומסביב. לדעת הכל, את התא הזעיר ממנו אנחנו בנויים. אל תסתמו לי את הפה ואל תמרחו אותי בחמאה או אלוהים…זו אני חיה. הם שלי, החיים. 

נכתב בהשראת משהו שמישהו חכם ולא כל כך שפוי אמר לי על המפה שלי. ולמי שקרא מה שכתבתי לפני, אז שיניתי. כי ככה החלטתי.