אז במקום להעביר נושא, באלי קצת לרדת לשורשים..

אני חושב שונוס היא זו שמדברת על נושא השיעמום, מרקורי לא נכנס לשם.. אצלו יש או מעניין כזה או מעניין אחר, לונוס לעומת זאת יש חיישנים מיוחדים לזיהוי שיעמום על כל רבדיו שנועדו להזהיר אותנו אם בכלל להכנס לעניין כל שהוא/להתעניין במישהו/לפעול בכלל. בשביל ונוס שיעמום הוא פשטני ונועד לספר לנו איפה השוני בינינו לבין מיקוד האנרגיה שלנו.

פלוטו מדבר על הרמות היותר עמוקות של השיעמום.. המקומות שהשיעמום כבר ממש הופך לריקנות. בכלל, אני חושב שלא משנה איך נשתמש בפלוטו שלנו תמיד בסוף נגמור בריקנות. השאלה החשובה היא (אחת מהן לפחות): "האם גמרת בטוב או ברע ?" וההפרש בין השניים הוא הדבר הכי קיצוני שכניראה נחוש בחיינו.

הריקנות הפלוטונית היא אחד מהשיעורים הכי חשובים שיש לפלוטו לתת לנו, זה להתמודד עם החוסר שלמות של היקום.

איך אני חש עם הצדדים שאני לא אוהב באחר ? אם אנסה בכוח לאהוב אותם סביר להניח אכשל ואחוש בסוף ריקנות מזוייפת, אם אסרב להם בלי לחקור אותם אז אני מפסיד חלק ענק מהחיים שלי, לא, הדרישה של פלוטו היא 'פשוט' לקבל את הריקנות של האחר (ריקנות=כל מה שברור לי שאני לא מתחבר אליו). אם הצלחתי באמת לקבל ולהשלים את אותם צדדים אז בעצם ניצלתי מלפול בעצמי לבור האין-סופי של הריקנות, וגם התחזקתי לפעם הבאה שאתקל בריק כל שהוא בתוכי או מחוצה לי.

מהצד השני, מי שלא נישאר ממותן (ונוס) ומחפש את העומקים הלא מובנים שבאחר בלי רצון להדדיות ואהבה יכול למצוא את עצמו נופל לבור מאוד מאוד שחור של יחסים בינאישיים רעים (בשיא העדינות).

מסקנה: לא להקל ראש כשמשעמם, אלו רגעים שונוס ופלוטו בודקים ממה אנחנו עשויים :*

בונוס: מישהי שעברה את השיעור הזה בהצלחה והלכה לכבוש את אירופה: