לשחרר... לאבד שליטה... זה משהו שאני לא יודע, לא מכיר. כל התקופה הזו אני מחזיק את עצמי, מרים את עצמי, שלא אפול, שלא אשבר. מחזיק את עצמי בכלא הפרטי כדי שאף אחד לא ייפגע, כדי שאף אחד לא יישבר, כי אני צריך להחזיק את כולם. ואז נשברתי- אתמול. זה היה מזוויע ובאותה העת משחרר. אני צרחתי כמו משוגע על כולם והכנסתי את הגוף שלי בקיר, מספר פעמים. התסכול גבר עליי, לא הייתי אני באותו הרגע, רק סיר הלחץ שמשתחרר, הרגש שכבר לא יכול להישאר בפנים. כמובן שיום אחרי האשמה מגיעה, והנה שוב פעם אותו מעגל, והנה שוב פעם להחזיק את עצמי. כבר נמאס לי למנוע מעצמי להביע את עצמי כי... אני לא רוצה שזה ירגיש רע וההוא יעלב וההיא גם מתוסכלת אז מי אני שאביע את התסכול שלי.... וכו' וכו'. ואתמול ראיתי מה קורה שזה לא משתחרר בצורה הנכונה. אני מרגיש המקור לכאב של כולם במשפחה שלי... אני יודע שזה לא נכון אבל כך אני מרגיש. הייתי באשליה שאני מקבל ואוהב את עצמי- אבל גיליתי שנאה רבה כלפי עצמי, חוסר קבלה וחסימה של כל הבעה עצמית. עכשיו אני לומד לקבל אותו ואז לשחרר... לשחרר הכל, לתת לעצמי להיות.