תודה רבה יגאל

הי אלינה, קודם כל תודה רבה על ההתייחסות מכל הלב, לא מובן מאליו בימים אלו. אני אכן עושה עבודת חקירה וחפירה רצינית. עולה לי המון אשמה מול וויתור על עבודה שעשויה להוות סיכון עבור הורי בשל נסיעות מרובות בתחבורה ציבורית ובשל חשיפה לקהל וילדים. אז עשיית "הדבר הנכון" לכשעצמה קרעה וקורעת  אותי מבפנים בשאלות שקשורות לאחריות כזאת. מה גם שאני פשוט לא מצליחה לראות קדימה.  כשזה מצטמצם לכסף או החיים ברור שהחיים קודמים, אבל הדבר הנכון עבורי הוא הלא ברור. להישאר? ללכת?  הלב אומר להישאר, לא לנטוש. להיות. ודווקא עכשיו. מצד שני אני פוחדת שאני מורידה את המורל בדאגות הכלכליות שלי והחשיבה הפסימית שהשתלטה עלי. לא היו לי התקפי חרדה. או לא ברמה כזאת. ואיכשהו לא מסוגלת לעשות את הצעד הזה של "קפיצת אמונה" לסמוך מעט על כך שתהיינה הזדמנויות ויהיו פתרונות. ננעלתי על פחד ואובדן. פחד שלא יהיו לי כוחות להמציא את עצמי החדשה. ואף אחד לא רודף אחרי, זו רק אני עם זקוקה לפתרון כאן ועכשיו. עוד חודש יהיה יותר מידע וכו'. ננעלתי.

מאד משתדלת לעשות דברים שמרימים את הוויב ולא לשקוע. לזכור שיש בנוכחות שלי גם משהו. האחים והאחיות שלי לא ממש בתמונה השוטפת.

שאלה: למה כתבת שכל החבורה ב4 יושבת על זנב הדרקון? ראיתי שם את כירון נדמה לי.

אולי יש לי פרשנות פסימית מראש של פלוטו וסטורן ב4 כחרדת מוות ונטישה שלא יכולה להתגבר עליה. את ציינת זאת יפה כבית הזהות. קשה להיות עם אנשים מבוגרים שקשורה אליהם כל כך ולראות את החרדות והפחדים והמחלות שלהם גם. קשה מאד נפשית. לראות את המקום בהם כן יש תועלת בי ובכוחות שלי. אולי זה חשוב יותר. להחזיר את כל מה שקיבלתי מהם ולא לשקוע במה יהיה ואיך יהיה. 

בטרנזיטים גם יש פלוטו סטורן יופיטר בבית 12. לפחות הם סיימו את ה150 לשמש ונוס, אם כי אולי פלוטו ברטרו שוב. וסטורן בדלי אז בכלל.

תודה לך שהצגת את הסולאר בצורה הזאת, כבעלת משמעות. רק באמת שיהיה לי כוח להיות אופטימית.

(נראה לי שבגלל זה שאלתי על דלי וגדי - בגלל הפסימיות שאני חווה))

תודה לך