... זה מה שהתכוונתי בסיפור על החתול. ברגע שמישהו מצטייר כחלש, מיד הלב הטוב שלנו שוכח ובא להושיט לו יד. וזה יפה. זה אנושי. אבל אנחנו שוכחים כמה זה פוגע בנפגעים. הרבה אנשים חזקים פוגעים על ימין ועל שמאל, ואחר כך, כשהם כאילו חלשים לרגע, אנחנו - לא רק נופית או באטמן - גם אני וכל אחד - מתרככים ומושיטים יד ומנסים להצדיק ולנמק ולקוות שהם יהפכו להיות מה שאנחנו היינו רוצים שיהיו והכל יחזור על מקומו בשלום. אבל שוכחים את אלה שנפגעו מהם. 

בחיים הארוכים שלי למדתי על בשרי שזו גישה לא נכונה. אדם הוא מה שהוא, ולא משתנה, ומה שאני צריכה לעשות הוא לנקוט עמדה בהירה ולא להיות כמו שבשבת. אתה חזק - מתקיפים אותך ואתה לא בסדר. אתה חלש - אתה אוטומטית רצוי ובסדר. אני חושבת שזו גישה עצלה. אני חושבת שמה שצריך הוא לראות דבר כמות שהוא. לא לקשט, לא להצדיק, לא להציג דבר כמו שנוח לנו לראות אותו. לראות אותו כמות שהוא.  

אני דיברתי עם לירון ואני לא חושבת שהיא אדם לא בסדר, בטח שלא רעה או שלילית. אני חושבת שהיא מה שהיא. אישה מעניינת, חזקה, עמוקה, ייצרית, לא צפויה, בטוחה בעצמה באופן בולט וכמו שחזרו ואמרו לה, אינה קשובה ואינה רגישה לזולת. היא רואה אחרים כפונקציה - או שאפשר לקבל מהם או שאפשר לתת להם. כלומר, רואה אותם ביחס לעצמה, דרך קבלה או נתינה. ומאד מתקשה להיות אחת בשורה. משהו בתוכה דוחף אותה להיות תמיד בראש. 

אז מה? ככה היא. כך נבראה. זה לא הופך אותה לאדם רע. זה מה שהיא. אבל מאחר והמקום הזה הוא מקום שבו התחשבות והקשבה לאחר היא תנאי מקדים, שכולם בו שווים ותחרות ולהיות קדימה או מאחורה הם לא חלק ממנו - בגלל כל אלה היא לא התאימה פה והיא תצטרך למצוא את המקום שבו היא כן תתאים. לכל אדם יש המקום הנכון לו. גם לה.

ועובדה היא שאנחנו לא מפסיקים לדבר עליה, אפילו שכל פעם אנחנו אומרים שדי. יש בה משהו מרתק, לא יעזור. גורמת לך לחשוב. משום שהיא אדם יוצא דופן, היא מאלצת אותנו להסתכל על דברים בצורה חדשה.