השפיטה איננה שלנו.

ככל שאנחנו מתעסקות יותר בפסיכולוגיה, ככה תמיד נמצא הסבר מדוע ההוא רצח ולמה ההוא גנב, מדוע זה פגע ולמה זה ברח, וכל הנושא של אסור ומותר, טוב ורע, נכון ולא נכון, מתמסמס לגמרי בזכות ההבנה הזאת. הגישה הפסיכולוגית היא גישה ירחית, יש בה מהגישה של אמא, שאין בה שפיטה אלא הבנה בכל מחיר.

ואין לי טענות על זה. אלא שאין זו השפיטה שלנו, שלי ושלך, אם האדם הוא טוב או רע. אבל האדם שפוגע, אם מתוך שהוא עצמו רע או מתוך שרק עשה מעשה רע ממניע זה או אחר - האדם עצמו מרגיש את הריקנות והכלימה הפנימית בעקבות מעשהו, ואת הצורך הזה שמשתלט עליו, להעצים ולהסלים את מעשהו הרע, והוא נלכד בסחיפה שאין ממנה מוצא. האדם עצמו מרגיש את טעם החצץ בשיניו, והוא מנסה להשתחרר מזה ולזרוק את זה על מישהו אחר על ידי מעשה רע נוסף, חזק מן הראשון... תראי מה קרה לגרמנים, אנשים רגילים שברגילים, איך הם נלכדו בתוך מעשיהם. או בעלי המטעים באמריקה עם העבדים שלהם. הרע הוא סם שאדם צריך להגביר אותו יותר ויותר, בניסיון עקר להשתיק את הסכסוך הפנימי שהוא גורם לעושה הרע עצמו. 

רוב האנשים אינם קיצוניים כל כך, לא לצד הטוב ולא לצד הרע, אלא יש בהם משהו מזה ומשהו מזה, ורבדים כאלה ואחרים, ומצבים כאלה ואחרים שמוציאים מהם את זה או ההוא. כל זה לא משנה. מעשה רע הוא מעשה רע. הקוסמוס איננו פסיכולוג. חוקי הנצח אינם מתחשבים בזה שאבא שלך היכה אותך ולכן אתה מתעלל בילד שלך. ההתעללות הזו חוזרת אליך ומזקינה אותך ומרוקנת את ליבך ומרחיקה ממך את הסיכוי להיות מאושר אי פעם בחייך, משום שהחוק הקוסמי של עשייה ותוצאה לא משתנה בגלל שיש לך הצדקה פסיכולוגית כזו או אחרת.  

גם החוק של דומה מושך דומה עובד להפליא עם טוב ורע. ככל שאדם עושה יותר טוב, ככה הוא מתמלא יותר ומושך יותר טוב אל חייו. וגם הפוך.