מגי אדם אומר:

.

אהבתי את הביטוי "שינוי תודעתי".

עידן הדלי אכן מביא שינוי תודעתי. הדלי מכיל מספר רעיונות מרכזיים שנותנים סיכוי לחיסול רעיון המלחמה,

והראשון שבהם הוא הכבוד לשונה.

בניגוד לרעיון הדגי – שרוצה למהול הכל בכל – הדלי מכבד את המקום של האינדיבידואל, וראינו איך,

עם תחילת התפר בין העידנים לפני כמאה שנה, כל שלושה שבטים באפריקה קיבלו זכות להיקרא מדינה נפרדת.

זה נובע מרעיון זה, של הזכות לביטוי אישי שונה.

 

אם רוצים להבין איזה שינוי תודעתי האנושות עומדת לעבור,

דבר ראשון עלינו להשוות בין הדלי הנכנס לדגים היוצא.

 

ובכן, דלי מאמין בנאורות והומניות בעוד דגים מאמין באהבה ואלוהות.

אלה כאלה מאמינים כי "שלנו הכי נכון".  דגים מאמין כי הדת שלו הכי נכונה ורק לבני הדת שלו זכות להתקיים בעולם.

 דלי מאמין כי הרעיון והאידאל שלו הכי נכונים, והקבוצה שלו נעלה מקבוצה אחרת, אבל זה לא אומר

- בעיני הדלי – שלקבוצה הנחותה אין זכות קיום. 

עוד הבדל – הדלי לא פוחד מדבר, בעוד הדגים פוחד מהכל. 

 

נעצור רגע לחשוב, מדוע זה, בעידן של סלחנות והכלה, ראינו יותר מלחמות זוועה והתעללות של בני אדם איש ברעהו

מכל שהיה אי פעם בהיסטוריה האנושית?

(כיבושי הברברים, כיבושי האימפריות, מלחמות הצלבנים, השואה, מלחמות נפוליאון, האינקויזיציה,

מלחמות הקומוניזם, הטבח שערכו הסינים והרוסים בטיבטים השלווים, ובתפר בין העידנים – הטרור האיסלמי)

- כל הזוועות הללו נבעו, לא תאמינו, מרעיון האהבה…

 

זאת משום שאחד הרעיונות המרכזיים של דגים הוא כניעה. רעיון שנשמע שלילי אולי,

אבל הדגים מדבר על כניעה למלכות שמיים, כניעה מבחירה, ובני אדם תרגמו זאת לניסיונות הנוראים שראינו

להכניע את ההמון, כשכל מכניע מבקש בעצם להציל את אלה שהוא טובח בהם על מנת שיראו את האור…

 

ובכן, ההיסטוריה מוכיחה כי בני אדם לקחו רעיון נפלא של אהבה, סליחה וכניעה והפכו אותו לרצח ומלחמה נוראים בהיקפם.

כיצד יתרגמו בני האדם את רעיון הנאורות של הדלי?

אם נלך לפי ההיסטוריה – הרי זה חת שתיים לקום ולרצוח, בפיסי או באופן רעיוני (רצח אופי) את כל מי

שלא חולק את רעיון הנאורות כפי ש"אנחנו" מבינים אותו… 

 

אבל אם לא נלך לפי ההיסטוריה אלא נסתכל אל המחר, כראוי לעשות כשדנים בעניינים דלאיים, 

הרי נוכל לראות ברורות שהממוצע עלה, אנשים שוב לא ניתנים להובלה כל כך בקלות,

כל פרט לעצמו הרבה יותר מפותח ממה שהיו דורות שקדמו לנו,

וזה נותן תקווה רבה.

 

עוד דבר שמעורר בי תקווה – אל תצחקו – זה העניין הזה של הדלי, של חוסר איכפתיות.

לטעמי יש סיכוי טוב שחוסר האיכפתיות הזה גם יותיר את האנשים כל אחד בכוכו ובעניינו,

ולא יהיה קל כל כך להרים כל אחד מהכורסה שלו ומהמחשב שלו ומהמקרר שלו והחתול שלו

ולהתחיל להתעייף בלרצוח בני אדם אחרים שהוא לא מכיר בכלל… 

 

אידאל זה דבר שהרבה פחות מעורר את האדם להילחם בשבילו מאשר אמונה.

אז יש תקווה שלו רק מתוך אדישות הרוב יניחו סוף סוף לחרבות ולרובים…

 

מה נראה לכם?

זה מראה רק כמה קשה לארכיטיפ הדגי להתקיים בשטח, בכדור הארץ.

אני לא רוצה שתהיה חוסר אכפתיות…ממש לא.

ובכל אופן, יש כבר חוסר אכפתיות גם ככה.

אני מאמין שתהיה גישה של חיה ותן לחיות, אבל לא מחובר אכפתיות, מהבנה שאין טעם להילחם

אחד על האגו השני, כי כמו שאמרת יעריכו את האינדיבידואל, יתנו לו מקום.

אני צודק שדלי מצלצל לי עם שוויון? כי דגים זה הערצה, זה נעלות, זה כוכבים שהם כמו אלים, דלי זה לא ככה.

אפילו בתנ"ך כתוב שה' שופט לפי המעשים האחרונים של האדם, ככה שזה הכריח את האנשים בעבר להתנהג תמיד טוב.

מעניין לא?

גם אם היא לא עשתה צבא, היא עושה עכשיו למדינה ביה"ס.

מתחילת המחאה טענתי שאין למחאה הזו שום כיוון אבל הרבה תומכים במחאה אומרים לי שיש לה כיוון ברור וחיובי, וכשאני שואל לדברים ספציפיים יותר אני מקבל תשובות מגוונות מאד והרבה פעמים התשובות סותרות.

כמו שרשמת, יש המון כאלה שהם נגד הממשלה ואנטי ממסדיים, אבל כן בעד ממשלת רווחה. איך זה הגיוני? אז בדיוק - זה לא...

אחרי הפגנת המליון אמרו לי לקרוא את הנאום שלה, ככה אני אבין על מה מדובר.

קראתי את הנאום שלה.
2024 מילים, 56 מקטעים. קראתי הכל...

בנאום טוב בד"כ מביאים ציטוט או משל, ושוזרים באמצע כמה סיסמאות מגבשות ומלהיבות כמו "אנחנו ננצח", "למען הילדים", "כל אחד חשוב" וכולי.

בנאום הזה היא חשבה - למה בכלל צריך נאום, אם מה שבאמת מלהיב את הקהל זה הסיסמאות, הציטוטים והמשלים?

אין בנאום יותר משורה אחת בעלת תוכן. כל 2024 המילים הם סיסמאות, ציטוטים ומשלים, חוץ מהשורה הזו:

מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה. בחינוך, בבריאות, בתשתיות, בדיור, ברווחה, בתרבות - להגיד "לכו לפריפריה" זו צביעות שאין כדוגמתה. להגיד פריפריה זה להמשיך בשיח הישן שמדיר בני אדם, שאומר להם: אתם בצד. אתם רחוקים. הצרכים שלכם חשובים פחות הדרישות שלכם שוות פחות. 

לא יודע, גם השורהה האחת הזו לא משהו...

אם מישהו יכול למצוא שורה נוספת בנאום שהיא לא ציטוט/משל/סיסמה אשמח לקרוא.

אני מתנצל מראש אבל שלא כהרגלי יש לי משהו קצת חריף להגיד כאן.

זה כל כך לא חכם, וכל כך עצוב, וכל כך ישראלי להתעסק בגופו של אדם במקום בגופו של עניין

העניין כאן הוא לא דפני ליף ולא אף אחד מחבריה

עם כל כבוד לכך שהם סיפקו את הניצוץ שהצית כאן את השטח שכבר שנים היה רווי בדלק

הם מבחינתי בשוליים, הם לא העניין

העניין כאן הוא אנחנו ורק אנחנו

העניין כאן הוא כוח הקנייה שלנו שהולך ונעלם

אנחנו עובדים קשה יותר ויותר בשביל פחות ופחות

מנסים להשאיר את הראש מעל הגלים ונחנקים מהמים.

העניין כאן הוא השיטה שיש בה יותר מדי אינטרסים זרים ופחות מדי שכל ישר

העניין כאן שזה לא מחויב מציאות ושמישהו גוזר עלינו קופון

וזה לא סתם חוסר צדק, זה איום אסטרטגי על המדינה והחברה

כי כל הכלכלה הקפיטליסטית מבוססת על תרבות צריכה.

אם כוח הקנייה שלנו יקטן, נוציא פחות כסף, כסף שיחסר בשוק

תהיה האטה, עסקים יסגרו, עובדים יפוטרו ואנחנו ניכנס למיתון

ולהרוס ככה את הכלכלה כולה בטווח הארוך רק כדי שיחידים ירוויחו יותר כאן ועכשיו

זה כבר לא לירות לעצמינו ברגל, זה לירות לעצמינו בראש. 

ואני כבר לא מדבר על ההשלכות החברתיות שזה עלול ליצור.

זו אולי ההזדמנות האחרונה לשנות את המצב לפני שהעניינים תופסים תאוצה ומסתחררים מחוץ לשליטה.

כאן בארץ לא אוהבים משברים. אנחנו מאוהבים ביציבות, רוצים שקט תעשייתי ושכל אחד ילך בתלם שנקבע לו

אבל משבר הוא סוג של ריפוי. הוא הכרחי. הוא מעלה למודעות כל מה שלא תקין, רקוב ומודחק. 

ואנחנו חיים בהדחקה ענקית. זורים לנו חול בעיניים. 

אנחנו חיים כל כך הרבה שנים בוויכוחים אין סופיים על ימין ושמאל פוליטיים ששכחנו להסתכל על החיים שלנו כאן ועכשיו

אנחנו רגילים להיות כל כך שסועים בנינו לבין עצמינו ששכחנו מה זה אינטרס ציבורי משותף

אנחנו רגילים כל כך להסתכל על העולם דרך הפחדים שהתקשורת מזינה בלי הרף,

ששכחנו מה הם האיומים האמיתיים עלינו. 

המצב משתנה. הקרקע מזדעזעת לנו מתחת לרגליים. מה שעבד פעם כבר לא עובד יותר

ואנחנו עדיין תקועים בכל אותם סיפורים ישנים עם אותן השנאות, הפחדים, האינטריגות והשבטיות של פעם

רגילים לאכול אחד את השני בלי להסתכל לרגע לצדדים

מכורים למשחק שכבר איבד תוקף של ימין ושמאל פוליטיים שאיבדו כמעט כל הבדל ומחפשים בנרות ומקצינים

את כל ההבדלים הכי שוליים וקטנוניים בניהם כמו ליליפוטים קטנים שנלחמים מאיזה צד לאכול את הביצה.

נכון, המאבק לא מושלם, אבל מה כן מושלם? נכון, ההנהגה חסרת ניסיון ועשתה טעויות, אבל למה ציפתם?

צ'רצ'יל אמר פעם שדמוקרטיה היא השיטה הגרועה ביותר מלבד כל האחרות

בפראפרזה על דבריו, זה לא מושלם אך טוב בהרבה מלא לעשות כלום

ותמיד יהיו טרמפיסטים שונים שיצטרפו לעגלה כדי לקדם את עצמם

 אבל הם לא העיקר, הם רק סיפטום, תופעת לוואי, כמו שלכלב יש פרעושים ולא לפרעושים יש את הכלב. 

ואם אתם לא מרוצים מההנהגה הקיימת, תיקחו את זה על עצמכם, תשתתפו, תשפיעו, תנהיגו

המאבק הזה הוא בשבילכם, מהותו הוא אזרחי ישראל שאומרים "עד כאן".

אבל להתעלם מהעיקר ולהיטפל לתפל, להתחיל לפשפש בציציות ולחפש את כל הרעות החולות הישנות של מאבקי ימין ושמאל

של פעם, ולהחיות את כל השנאות הישנות (ותסלחו לי על הגסות) זה לא לעשות שום דבר מועיל, זו סתם אוננות. 

אלי, אהבתי

אגב שמולי, מציעה לכולם לקרוא את המאמר של מירב מיכאלי (ששמתי לינק אליו - אולי עבר כבר לדף הקודם).

לכל הציניקנים והמבקרים - הרי אם המאבק יצליח, גם אתם תהנו מהפירות. ואם הוא לא יצליח לפחות תוכלו להגיד "אמרנו לכם". יופי.

מותר ורצוי שתהיה ביקורת על דברים אלו ואחרים, וכשיש נושא כ"כ רחב הרי היא בלתי נמנעת ואולי אפילו בונה. אבל לשלול מכל וכל ולהיטפל לקטנות מבלי לראות את התמונה הרחבה... מפספס את הפואנטה.