רשומה נוספת

והפעם על אלוהים

http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=806979

אלי הינשוף, הסכת ושמע

אל תראה את מה שאני כותבת כביקורת, אלא כתגובה. הדברים שכתבת היו בשבילי הזמנה לדיון

בייחוד שאתמול בלילה מתוך אגם של יאוש כתבתי לעצמי את מניפסט האהבה העצמית הראשון שלי(:

אתחיל מסיפור, 

הלכתי ליום התנסות בסדנא שנקראת ריברייסינג- האור הלבן, אולי שמעת, בכל מקרה הדיבור הוא אותו דיבור, 

התבוננות פנימה, ניקויי הקול המפריע, או בכל שם שלא נקרא לו, באמצעות מדיטציות שונות ועבודה קבוצתית.

נתנו לנו תרגיל זוגי להתמקד בזכרון של רגש אחד חיובי, ודרכו לעמיק פנימה.עד כאן הכל טוב,

אבל אצלי הזכרונות הטובים מהולים בכאב, כמו ששר יהודה פוליקר "ועצבות מהלה כל שמחה ששמחתי"

ידעתי את זה, והשתדלתי ככל יכולתי לנתב בעדינות את התחושות. זה שהיה הבן זוג לתרגיל התבלבל וקרא למנחי הסדנא שניסו להסביר לי שהתרגיל של הרגשות השליליים זה אחר-כך...

בהמשך דברתי איתם והם כמובן כן רגישים וכן הלאה .אבל, מה שאני רוצה לומר, שכמו זה פשוט ומול העיניים זה גם רחוק וקשה ביותר לחלקנו.

הארה שקוראת ברגע אחד,לפעמים מגיעה אחרי טיפוס של 30 שנה על הר געש.

ואני אקח כדוגמא אישה אלמונית שעברה חוויה של התעללות מינית. עכשיו תחשוב מה דרוש לה כדי להתבונן פנימה.

כי לצערי הדיבור על אהבה והסרת המסיכות ושקרים העצמיים מוצע הרבה פעמים כמו פיתרון קסם קל.

אבל כשהמפלצות שחורות מאוד, והכאבים והפצעים אמיתיים התהליך הזה הוא קשה והוא ללא ספק הולך לכלול תקופה ארוכה של ייסורים. ודווקא האנשים שנפגעו באופן אמיתי זקוקים לו במיוחד.

כיום הם מופנים לטיפול פסיכולגי שכולל הרבה דיבורים ופחות מידי נשימות. וסדנאות ההתבוננות העצמית מוצעות בעיקר לקהל שיכול לשלם ובין כה וכה יכול להתבונן על עצמו יותר בקלות.

יש לי חלום לבנות סדנא או טיפול שכוללת מנחים שמעבירים מדיטציות שונות, עם ליויי פסיכולוגי ואסטרולוגי, שמיועדות לאנשים שחוו טראומות. כי פה דרושה רגישות גבוהה ביותר.

זה נושא שחשוב ביותר לדבר בו, כי זה גם עיניין של אחריות חברתית. בטיבט ,מקור הבודהיזם יש מערכת שלמה שמסייעת בהתמודדות לא רק למי שבוחר או נבחר להיות נזיר. בקרוב אצלנו (:  

מבין לגמרי.

ביירון קייטי לדוגמה, הכוהנת הגדולה של אושר מתוך בחירה בו, הגיעה להארה הזאת רק לאחר שהיא גירדה את התחתית. שהיא הייתה במצב קשה מאוד ולא תפקדה בכלל. גם אני לאחרונה למדתי לשחרר יותר מעצמי אחרי משבר קשה שנמשך שנתיים. לעומת זאת הכרתי גם אנשים שאובייקטיבית בכלל לא נראה לי שרע להם בחיים, אבל סובייקטיבית הם רואים הכל שחור.

זה איש הינשוף. הוא נוטה להיות פרובקטיבי לפעמים

אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה שהדברים האלה מקוממים. כאב לא אוהב ש"מזיזים אותו". כל טלטלה חיצונית, כל מגע, מגבירים אותו. גם כאב פיזי. כאב גורם לנו להתכווץ במקומנו ולא לנוע. כך הוא בעצם משתק אותנו. והדברים שנכתבו שם מיועדים ליצור תנועה נפשית, בייחוד לאדם עם נפש סובלת. אז ברור שהכאב לא מגיב לזה טוב. התגובות הראשונות יכולות להיות אי אמון, הרגשה שהכותב מתריס נגדך, לועג לכאב שלך או לא לוקח אותו ברצינות. אבל בלי תנועה נפשית, כלום לא יקרה. הכאב לא ילך, הוא רק ישקע ויתקבע. אז כעס והתקוממות, זה לפעמים השלב הראשון, עד שהדברים מחלחלים פנימה. זה יוצר דיון ער גם בין חלקים בתוך עצמינו. 

לדעתי לפחות