השילובים בין השמש וכירון מקסימים אותי בזרוּתם. שני אלה ביחד דומים בעיני למלך הדוּר במלוא אונו, כולו עזוז, ביטחון וגבורה, אשר כמעט בעל כורחו הוא מקשיב לאותו מורה פשוט למראה וחסר גיל, זקנו קלוש וכתפיו דקות והוא מצביע באצבע גרומה על כל טעות, חוסר תכלית, יהירות ושיפוט לקוי המתגלים אצל אותו המלך. וכל אותה העת עיניו הזקנות מלאות טוּב לב קפדני וסבלנות אינסופית. זהו מורה פשוט ודל למראה, אך כולו שליטה חבויה ואיתנה ואין דבר שאינו יכול לעשות או לבצע בכוחו הממוקד והמדוייק. 

היחסים בין השמש וכירון אינם מתכוונים להוציא את הרוח ממפרשיה של השמש, אבל כן לסלק את כל הספיחים המיותרים שהצטברו ולחשוף את הגרעין הטוב שבה. לאַמן ולקדם אותה צעד ועוד צעד בכיוון התפתחותי מסויים, התואם את דרישות הבית והמזל בהם היא נמצאת. למקד את העוצמה שבה ולהביאה לשליטה מלאה בממלכתה. לפתח בה הערכה עצמית בלתי תלויה, תחת אשר תהיה שבויה בצורך שלה בהכרה ותהילה.

כל המגעים בין כירון ושמש – הרמוניים, דיסהרמוניים או צמידות – לעולם אין הם נוחים. הדרישות הקפדניות והבלתי אפשריות של כירון עלולות בהחלט לדכא את הלהט ושמחת החיים הטבעית שבאדם. לטווח קצר אלה יחסים מתסכלים, מייאשים, מרגיזים, מעצבנים, מחלישים, מעייפים, מטרידים. לא אחת אדם מוצא את עצמו אוטם אוזניו משמוע למסרים הנכונים מדי של כירון, המתבטאים באופן מוחשי בחייו דרך אירועים ומצבים שונים ומשונים, שאף לא אחד מהם מחמיא לו או מרומם אותו או מעודד את רוחו. אולם לטווח הארוך אין כמגעים אלה להביא את האדם למלוא השליטה בעצמו, להבהיר ולחדד את תכונות אופיו ואישיותו, ולאפשר לו להשתמש בכוח רצונו בצורה מכוונת.

יופיטר ביקש להרחיב את האגו, סאטורן ביקש למזג, לגבש ולחזק אותו, ואילו כירון מבקש לעדן אותו. להביא אותו למידה הנכונה, לא גדול מדי, לא קטן מדי. מדוייק. יופיטר בא וביקש מהשמש לפתח אמון בעצמה ולבטא את מלוא הפוטנציאל שבה. סאטורן ביקש ממנה לאסוף ולצמצם את הפוטנציאל הרחב הזה למשהו חזק ומוגדר, תורם ותכליתי. ואילו כירון בא ומלמד אותה קֶשב ושליטה. מוריד את ההתלהבות מההישגים, הכרה, מקום בעולם. מלמד אותה להיות עצמה, תמיד ובכל מצב.

(מתוך פרק 10, השמש, כרך שלישי "הזויות")