לא מתנגש, ממשיך.

בדומה לכוכב במרכז הדרקונים, גם פלוטו צמוד לראש.

זה אומר ששני הצדדים מוכרים, ועל שניהם יש עדיין עבודה.  

אעשה לעצמי חיים קלים - הנה קופי פייסט מתוך הכרך השני (עמוד 387):

הלוך ושוב בין שניהם

אם כן, הכלל הוא שאנו באים מן הזנב, מכירים את הזנב, ואילו את הראש לא. אבל – כלל זה אינו תקף תמיד. ישנם כמה מצבים במפה המרמזים כי הנשמה מכירה כבר את שני הצדדים, את צד הראש ואת צד הזנב, ולמעשה היא נמצאת באמצע תהליך עבודה על שניהם. היכרות זו עם שני הצדדים עולה ממפה שבה:

• פלוטו צמוד לראש הדרקון
• ציר הבתים מהופך לציר המזלות
• ישנם חילופי שליטים בין הראש והזנב
• כוכב כלשהו ממוקם במרכז הדרקונים, כלומר, יוצר 90 מעלות אל שניהם. (ליתר הזויות לדרקונים יש פרשנות המיוחדת להן).

 בכל המצבים האלה הכלל של 'מהזנב אל הראש' לא עובד יותר. מצבים אלה רומזים שהנשמה מכירה את שני הצדדים, עובדת על נושאי הצירים הללו מזה זמן, ועדיין ציר הבתים וציר המזלות אינם מאוזנים. על מנת לגדול ולהתקדם יהיה על האדם לתת את אותה מידת התכוונות הן אל הראש והן אל הזנב.

המוחלט שבכל המצבים האלו הוא המצב בו יש כוכב במרכז הדרקונים, יוצר זוית של 90 מעלות לכל אחד מהם. כוכב זה הופך להיות כוכב מפתח מבחינה התפתחותית – גם מגדיר את הקושי המרכזי, גם מציע את הפתרון. כוכב זה הופך כמו קַבָּל חשמלי, מסיט אל עצמו את המתח הזורם בין שני הדרקונים, והדרך מן הזנב אל הראש ובחזרה כבר לא עוברת ישירות ביניהם, כי אם דרכו.

ומה בשאר המצבים?

כאשר פלוטו צמוד לראש, וגם כאשר שליט הראש צמוד לזנב או שליט הזנב לראש – במקרים אלה הרבה מעברו של האדם מניע את מטרותיו בחיים אלה והוא עסוק בסגירת אותם עניינים עתיקים. ואילו כאשר ציר הבתים מהופך לציר המזלות זה מעלה את חשיבות הציר בחיי האדם ואת הצורך לעבוד עליו.

בכל מקרה, כשמדובר בדרקונים, העניין הוא לחפש איזון. תמיד. לנסות להפנים את הציר כולו באופן הרמוני ושלם. לאחר שמפנימים את הזנב, לחזור שוב אל הראש, ושוב אל הזנב, ושוב...  ללכת הלוך ושוב בין שניהם.

זה העניין שלא חייבים להגיע אל הראש. מה טעם לרוץ קדימה לפני שעושים סדר במה שקיים? הכוח של הראש בא מהזנב. אם הזנב לא גמור, לא מופנם נכון, אזי צריך להתרכז בו, לא חייבים להגיע לראש. וצריך לראות מי עוד נמצא סביב הזנב, איפה השמש, ומכאן להבין איפה העבודה. 

רוחות הנהר אמר
אני בטוחה שהבנת מה אני שואלת, מגי, אבל מרקורי ברטרו, אז ליתר ביטחון אני מוסיפה הבהרה לשאלה: איזה כוכב ייצג את תכונותיו האפלות של פלוטו, לפני 1930?

שאלה יפה. מעולה, נהורית.

מרס היה מלכתחילה שליט משני של עקרב, הוא לא עבר לשם אחרי גילוי פלוטו, ועדיין הוא שליט משני שלו. למרות שהוא כולו מחוייב לחיים ומחוייב לאני, יש במרס גם תכונות של סיכון חיים, התגייסות והקרבה, הקשורות בשליטה משנית זו. ולמרות שהוא ישיר ופשוט וגלוי כמו טלה, הוא מגלה לפעמים גם חוש אסטרטגי שאינו מסתיר אותו. כך שהקשרים שלו עם עקרב אינם קשים או חשוכים, אלא הם מה שהם. יש במרס צדדים חיוביים וצדדים שליליים הקשורים הן בטלה והן בעקרב.

השאלה שהבאת, מי ייצג את הכוחות העמוקים או הנסתרים שאנו מייחסים היום לפלוטו - שאלה זו קשורה למכלול תהליך ההתבגרות של האנושות. לפני שאוראנוס, נפטון ופלוטו התגלו, אנשים ייחסו את כוחותיהם והשפעתם, הן באישי והן בעולמי, לאלים נעלמים ומאיימים שיש לרַצות אותם ואין להבינם.

כשאדם ראה משהו - רוח הנבואה השתלטה עליו. כשהתנהג בצורה שהיום היתה נחשבת לנפטונית או פלוטונית, הרי שדיבוק נכנס בו. אסונות טבע שאנחנו יודעים להגדיר את סיבותיהם ככה או ככה - יוחסו לאלים זועמים שיש להקריב להם מנחות. וזה לא היה כל כך מזמן. זה לא פרהיסטוריה, זה רק אתמול. זה שאנחנו בעידן הדלי גרם לנו לשכוח עד כמה אמונות אלו היו נכסי צאן ברזל עד לא מזמן. בספרים של ג'יין אוסטין, למשל, שנכתבו לפני גילוי פלוטו, אין פסיכולוגיה. אדם הוא 'כזה' מלידתו, רע או טוב, פרוע או תורם, ואין שום התייחסות למניעים פנימיים או השפעות פסיכולוגיות הנובעות מחינוך או חוויות ילדות.

לא לשווא אני מכנה את אוראנוס, נפטון ופלוטו 'האלים'. מה שהיה פעם פעולה נעלמה, מאיימת ולא מובנת של אלים אדירי כוח, קיבל עכשיו, עם הגילוי שלהם, שם וצבע והגדרה ויכולת זיהוי והתמודדות כאלה ואחרים. הם עדיין מייצגים אלים חזקים ולא נשלטים, נכון. אבל הם מוכרים, מובנים, מאפשרים לנו קצת יותר מודעות לעצמנו ולעולמנו. מה מפעיל אותנו ואותו. כאסטרולוגים אנחנו קוראים להם בשלושה שמות אלה. אחרים קוראים להם בשמות מדעיים. אבל זה אותו דבר.

גילוי פלוטו הביא את הפסיכולוגיה ועזר לנו לחשוף מניעים המשפיעים על תכונות, התנהגות, מעשים. העלה את הנושא של גלגולים על המפה. גילוי אוראנוס הסביר את כוח העילוי והכבידה, פיסיקה וטכנולוגיה, ופתח לנו דרך לייצר מכשירים מופלאים שמאפשרים לנו יכולות קסם ממש. תארי לך איך היו מגיבים לפני מאתיים שנה לפלאפון או מטוס או מצלמה, שאת אפילו לא חושבת עליהם כדבר מיוחד. ואילו גילוי נפטון פתח בפנינו את מסתרי הדתות ואת השפעתם של האמונה וכוח הדימיון על תוצאות מוחשיות, ואת היכולת לבנות עולם מקביל בקולנוע וטלויזיה ולייצר מוסיקה בכל דרך מופלאה שתרצי.  

אז מה השתנה במהלך 230 השנים האחרונות, מאז הגילוי שלהם?

אנחנו. האנושות. האנושות עברה מגיל ילדות לגיל ההתבגרות. זו הסיבה שאין יותר מלכים בעולם. לפני הגילוי שלהם האנושות נזקקה למלך שיגיד מה לעשות, שיהיה הורה לכל החיים, ואנחנו ביחד עם המלכים שלנו היינו כפופים לאלים מפחידים שיש להתחנף אליהם כדי שלא יפגעו בנו לרעה.

הגילוי של שלושה אלה העלה אותנו אל גיל ההתבגרות. עתה אנחנו מישירים אליהם מבט, בדיוק כמו נער שפתאום רואה את ההורים שלו בגודל הנכון שלהם, אף שעדיין אין לו שליטה עליהם או על חייו שלו. אבל יש לו מילה, והוא מחפש להביע את הרצון שלו עצמו, והוא מתמרד. עדיין אין הוא פועל בישוב דעת ואחריות, עדיין מטרותיו אינן ברורות לו. אבל כבר אינו ילד שאפשר לעשות בו מה שרוצים, לקחת אותו מפה לשם ולתת או לא לתת את זה וההוא.

מה שהיה נחלתם של 'בוגרים' יחידי סגולה, כמו משה או ישו או בודהה - הידיעה כי אלוהים לא יושב על האולימפוס או בשמיים אלא נמצא בתוכנו ובכל מקום - ידע זה הוא היום נחלת הכלל. 

כמו שאת רואה את העולם מסביב, עדיין יש המון מלחמות, וחוסר כיוון, ואנוכיות רבה, וחוסר ידע מה רוצים ולפי מה נכון לחיות. המסה האנושית, ככלל, איננה בוגרת עדיין. אבל בכל זאת, כבר לא ילדים. רחוקים מבגרות, רחוקים אפילו מבחרות, אבל כבר לא ילדים.

על כך אנחנו חייבים תודה לגילוי אוראנוס, נפטון, פלוטו (וכירון גם, שזה נושא אחר.) גילוי זה פתח לנו את העיניים והאיץ את ההתבגרות שלנו בצורה מהירה. ככל שנתבגר מהר יותר, כך תפחת האנוכיות ותגדל האחריות אצל המסה. עמים יחידים, אנשים יחידים, יכולים להיות במקום מפותח יותר או פחות. אבל אני מדברת על המסה המובילה. 

לשאלה, איך זה ולמה זה עובד ככה שעד שאנחנו לא רואים את הכוכב בפועל אנחנו לא מבינים אותו - למה זה ככה אני לא יודעת. אבל זה ככה. עד שאנחנו לא רואים את הכוכב - אנחנו לא מזהים את השפעותיו בתוכנו וגם לא מבינים נכון את המזל שלו. רק אחרי שאנחנו רואים אותו פיסית, אנחנו גם מבינים אותו ומבינים נכון את המזל שלו. 

זה נשמע מוזר, אבל זה ככה. אנחנו חווים את הכוכבים כמו שאנחנו רואים אותם, לא כמו שהם באמת.